26 / 48
26
גיליון 842 אפריל 5102
|
|
אייל כץ
משועבדים
בין חג החירות ליום העצמאות, כמה הרהורים נוגים על חופש, בעזרתם של
אריסטו, לאה גולדברג, ברי סחרוף ומשה כחלון
כל החיים אנחנו גדלים
על ערכים של חירות, חופש
ועצמאות, וכל החיים אנחנו
משועבדים. לגחמות ההורים,
ללימודים, צבא, עבודה,
משפחה, כסף, טאבואים
חברתיים ותרבותיים, מני
ר
פולציות תאגידיות, מגבלות
גופניות, עבודות הבית, חוקי
הפיזיקה, התפתחויות טכנו
ר
לוגיות, חוקי המדינה, הזמן
הקצוב לכל פרק ולסיפור
שלנו באופן כללי, ויכולתי
להמשיך, אבל אני משועבד
ל-056 מילה ולפחד לאבד
קוראים כבר בפיסקה הרא
ר
שונה.
אז כמה חירות יש לנו
באמת? במה היא מתבטאת?
וכמה חירות יש לאנשים שלא
גרים בכפר ורדים, אלא בשי
ר
כון ד' בבאר שבע, למשל?
ורגע, באמת אמצעים כלכ
ר
ליים מקנים חירות אמיתית?
לפי הרשימה שלמעלה, לפ
ר
עמים זה הפוך. מי שמרוויח
הרבה משתעבד לעתים למ
ר
עגל של צריכה מוגזמת, רמת
חיים גבוהה, עבודה קשה,
להמשיך להרוויח הרבה כדי
שיוכל לתחזק את אותה רמת
חיים והרגלי צריכה, וחוזר
חלילה. איפה החופש שלו?
וכמה פעמים יש לנו מספיק
חירות כדי לעצור ובכלל לח
ר
שוב על כל זה?
הפילוסופים
ומנהיגינו
פילוסופים רבים נדרשו
למושג החופש, והרעיון הזה
היה משמעותי לאורך כל
ההיסטוריה האנושית. הפי
ר
לוסופים דנו בחירות שלי
ר
לית (היעדר סמכות) לעומת
חירות חיובית (מה יכול אדם
לעשות), הבדילו בין אויבי
החופש החיצוניים (שלטו
ר
נות) והפנימיים (ציות עיוור,
כניעה למוסכמות - קונפור
ר
מיזם), מוגבלותו של החופש
ומערכת היחסים שלו עם
מושגים וערכים אחרים כמו
שיוויון, צדק, חוקים ועוד.
כבר בעת העתיקה קבע
הפילוסוף היווני אריסטו,
מאבותיה של הפילוסופיה
המערבית בת זמננו, כי החי
ר
רות היא בסיסה של כל מדינה
דמוקרטית. לא ערך חשוב,
חלק מרכזי או אחד היסודות.
החירות היא הבסיס עצמו
עליו קמה כל מדינה שרואה
עצמה דמוקרטית.
אני שואל את עצמי כמה
ממנהיגיה הפוליטיים של
ישראל מכירים את הקביעה
הזו, וכמה מהם מסכימים
איתה ונוהגים לפיה.
המשוררים ואנחנו
ולא רק פילוסופים, גם
משוררים עוסקים רבות בערך
החירות.
בשיר "את חירותי" שכתב
ג'ורג' מוסטקי ותרגם נפלא
יורם טהרלב, מתוארים הקו
ר
רבנות שהקריב הכותב למען
חירותו, אם תרצו - השתעב
ר
דותו לערך החירות: "לשמור
בריתי איתך / את חולצתי
מכרתי"; "סבלתי הרבה וכא
ר
בתי בלי די / רק למען אמון
בי תתני".
הכותב משתעבד מרצו
ר
נו, ומקבל מהחירות תמורה
נאה. הוא לומד "גם בבדידות
לשמוח", ו"ללקק את פצעי
במיסתור / ולקום וללכת לי
הלאה".
אפס, בסופו של השיר
מוותר המשורר על החירות
ומעדיף להשתעבד לערך
נשגב אחר: "בגדתי בך חירו
ר
תי הטובה / אל הכלא פסעתי
בצער / אל הכלא החם אשר
שמו אהבה / נאספתי כמו
נער".
לאה גולדברג, בשיר "תפי
ר
לה", לוקחת את החירות למ
ר
קום הכי מצומצם לכאורה:
"למדני אלוהי ברך והתפלל
/ על סוד עלה קמל / על נגה
פרי בשל / על החירות הזאת
/ לראות, לחוש, לנשום /
לדעת, לייחל, להיכשל".
המשוררים, בניגוד לאריס
ר
טו, עוסקים בחירות הפרטית.
בעזרתם, אפשר אולי למצוא
מפלט בחומה של האהבה, או
בהשתאות מ"נגה פרי בשל".
אבל לא תמיד יספקו המ
ר
שוררים מפלט. ברי סחרוף,
בשירו עבדים, מתריס: "כולנו
עבדים אפילו / שיש לנו כזה
כאילו"; וגם "כולנו מכורים
של מישהו / שמבקש עכשיו
תרגישו". מרגישים?
האתוס והבחירות
לפני שבועיים חגגנו את
חג החירות. בעוד כמה ימים
נציין את יום העצמאות.
כשאנחנו שרים את ההמ
ר
נון, תקוותנו היא להיות "עם
חופשי" בארצנו. המוטו של
המהפכה הצרפתית (ושל
צרפת עד היום) הוא "חי
ר
רות שיוויון ואחווה", מוטו
שאומץ על ידי רבים בעולם
המערבי. אחד מסמליה הבו
ר
לטים של ארצות הברית הוא
פסל החירות. באפריקה יש
מדינה שמשמעות שמה הוא
חירות - ליבריה. ויש לנו את
חופש הביטוי, חופש הדעה,
חופש דת, חוק כבוד האדם
וחירותו, ביצי חופש וכמובן,
מתי תיגמר סופסוף חופשת
הפסח של הילדים.
ועם כל כך הרבה חירות
וחופש שיש באתוס הישראלי
והמערבי, עברנו עכשיו מע
ר
רכת בחירות בלי שאף אחד
יתייחס לערך הזה. החירות
של האזרח היא כבר מזמן לא
אישיו. אף מפלגה לא בחרה
לעצמה שם שמתכתב עם
חופש. "ישראל החופשית"
מישהו? הצחקתם את כולנו
ואת כחלון. הליכוד הוא כבר
מזמן לא תנועת החירות, מרץ
אולי גמגמה משהו על זכויות
אזרח, אבל קטונתי מלהבין את
המסרים שלה בקמפיין האח
ר
רון, והליכוד והמחנה הציוני
כלל לא נדרשו לנושא.
וכן, כמעט שכחתי. אף
אחד לא דיבר על חירותם של
מאות אלפי פלסטינים שחיים
תחת הכיבוש שלנו כבר 84
שנים. כי אולי, למרות תפיל
ר
תה של לאה גולדברג, איבדנו
את החירות לראות ולחוש.
פסל של אריסטו. ישראל החופשית מישהו?