46 / 64
46
, ראש השנה תשע"ז
2016
ספטמבר
268
גיליון
|
|
מגזין
המשך מעמוד קודם
רועי שיחק במטה אשר ואחר
כך בהפועל עכו. מסיבות
שונות נאלצנו לבחון מחדש
את האפשרויות, ואז הבנתי
שאם אני רוצה לתת לבן שלי
את ההזדמנות הטובה ביותר
לממש את הכישרון שלו, אני
חייב לשחרר".
עדינה עקיבא, האם: "אני
עדין לא תופסת. רועי הוא
הבן הצעיר שלנו, אחותו הג
פ
דולה סטודנטית, האח האמ
פ
צעי חייל ביחידה נבחרת,
והמחשבה שגם רועי יעזוב
את הבית היתה מאוד רחו
פ
קה ממני. אבל גם אני וגם
יוני הבנו שרועי מוכשר, וזה
הזמן שלו להתמקצע ולעשות
קפיצה ביכולות שלו".
אסנת אור, אמא של שרון:
"זו בהחלט החלטה לא פשו
פ
טה. שרון חזרה ממחנה של
אתנה בוינגייט, שחשף אותה
למשחק עם נערות ולהשקעה
הגדולה. הדבר הראשון שאמ
פ
רה היה 'זה מה שאני רוצה!".
התחברתי די מהר לשאיפה
שלה. דיברתי איתה, הסבר
פ
תי את המחויבות והאחריות
שהיא לוקחת על עצמה. לגור
רחוק מהבית בגיל צעיר, היא
הייתה עדיין בכיתה ח', זה
לא פשוט. חשוב לי לציין את
הייעוץ והתמיכה שקיבלנו
מאורי בר צורי גם בהשתל
פ
בות בקבוצה בכפר, וגם בח
פ
שיבה על המעבר לאקדמיה".
שרון
מתמקדת ביתרונות
שרון היתה הראשונה שע
פ
שתה את הצעד המשמעותי
ועברה לגור באקדמיה של
וינגייט, ולפני כמה שבועות
התחילה את השנה השנייה
שלה במסגרת המחייבת.
שרון מתאמנת בקבוצה של
האקדמיה ולומדת בשפיים.
"האקדמיה מקדמת מגוון
של תחומי ספורט", מספרת
שרון. "אני משחקת כדורסל,
אבל בקבוצת הלימוד שלי יש
תלמידים מענפי ספורט שו
פ
נים ומגוונים".
איך הגעת להחלטה?
"שיחקתי כדורסל בטרום
קדיטיות בוינגייט, ובסיום
משחק ניגשה אלי המאמנת
ושאלה אותי אם הייתי רוצה
להגיע ללמוד באקדמיה. אני
מיד רציתי, אבא לא כל כך,
ואמא שכנעה אותו".
בכפר ורדים לא היתה קבו
פ
צת בנות, ובמשך שנים שיח
פ
קה שרון יחד עם בנים. "לי זה
היה טבעי. לא הרגשתי שונה,
וגם לא שמוותרים לי".
דוד אור, אבא של שרון,
נזכר שלא תמיד הכל הלך
חלק: "נאלצנו להילחם שב
פ
כיתה ו' ו-ז' שרון תמשיך
לשחק יחד עם הבנים, בגלל
שלא היו קבוצת נערות בכפר.
הינו ממשיכים גם בכיתה ח',
אם היה צורך. לי זה נראה די
מטורף, שהבת שלנו תעבור
לתנאי פנימיה בגיל כל כך
צעיר. אסנת שיחקה בצעי
פ
רותה כך שהיא באה מהעולם
הזה של הכדורסל והתחברה
לרצון של שרון די מהר".
אסנת: "חשוב להבין ששרון
יצאה ממסגרת עוטפת. היא
הייתה מוקפת בחברים שמפ
פ
רגנים לה, והרגישה מצוין פה
בכפר. ובכל זאת היא רצתה
לעבור לבית ספר חדש, לה
פ
צטרף למסגרת ספורטיבית
מאוד מחייבת, וגם לחיות
כמעט ללא חופשים, כי בחו
פ
פשים היא מתאמנת. מבחינתי
זה היה רק להוריד את הכובע
ולתמוך בה. את החיבוק היא
מקבלת בעיקר בסופי שבוע.
באמצע השבוע, כשיש רגעים
קשים, זה דרך הטלפון. אבל
היא מאוד מחויבת, מבינה
במה בחרה, ועושה את זה
בהצלחה רבה".
אני מספרת לשרון שגם אני
שיחקתי כדורעף בקבוצת נע
פ
רות בוינגייט. במקום המגורים
שלי נחשבתי לגבוהה, אבל
כשהגעתי לוינגייט פתאום
הבנתי שאני "מהנמוכות".
זכרתי גם את התחרות הקשה,
מי תעלה למגרש ותפתח בה
פ
רכב, וסיפרתי לשרון שאצלי
זו הייתה תקופה מורכבת.
מסתבר שחלק מהדברים
קצת השתנו. שרון: "כן, גם
אני לא גבוהה, ויש בנות
ממש גבוהות. הגבוהה ביותר
1.95
מתנשאת לגובה של
מ'. לי יש יתרונות אחרים
ועליהם אני עובדת, כמו
מהירות, ניתור וחוזק פיזי.
אני גם קולעת טוב מהשלוש.
האווירה ממש טובה. מעבר
לנושא הספורט, יש השקעה
גם בנושא החברתי. מדריכים
חברתיים מלווים אותנו ואנ
פ
חנו מקבלות פעילות חברתית
באופן קבוע. יש גם ליווי של
פסיכולוג ספורט, שמלמד
איך להתמודד עם לחץ בזמן
משחק".
למי את דומה?
"כנראה שבנושא הזה
לאמא. גם היא שיחקה כדו
פ
רסל".
את ממליצה גם לאחרים
לעשות את הצעד הזה?
"אני חושבת שזה באמת לא
מתאים לכל אחד. זה קשה.
יש כחמישה אימונים בשבוע,
קמים מאוד מוקדם והימים
ארוכים. צריך להתרגל, וצ
פ
רועי עקיבא (באמצע) עם האח שי, האחות מיטל והוריו עדינה ויוני
שרון אור בפעולה