66
גיליון 522 ראש השנה תשע"ד 3102
|
יצירות
|
דעות
|
\ תגובות
דואר נכנס
כל שנה, כאשר יום הולדתי
מגיע, חודש מראש אני בח
רדות. יזכרו אותי? יחגגו לי?
יפנו זמן בשבילי? מה יהיה?
אינני לוקחת סכון ומחליטה
לערוך לעצמי יום הולדת. הרי
"אם אין אני לי מי לי". ואז
באות המחשבות: איך וכיצד
זה יראה? מה יהיה הנושא?
איזה צביון ישא? מה אגיש
לילדים, לנכדים, לחברים?
כך אני עוסקת בנושא חודש
מראש. והפלא ופלא, כאשר
אני מזמינה, פתאום לכולם
יש זמן פנוי, כולם מפנים את
הדברים "החשובים" שיש
להם. יש חגיגה! סבתא חו
גגת, יהיו דברים טובים שאב
של, תוכנית, שירים, הפתעות,
פינות יצירה, מוסיקה, כיף.
והיכן זה יערך? כל פעם אני
מפתיעה. פעם ליד פלג מים,
פעם לאור נרות דולקים ופעם
אצל השף דורון שהכין ארוחת
גורמה. הדמיון משייט למחו
זות בלתי נודעים. מה עדיין
לא עשיתי? מה עלי לחדש
שלא יחזור על עצמו?
וכעת יש לי תעסוקה בשפע.
לאחר שבחרתי את היעד
מעשה במנצח ממשי,
שמעל לכל )לקול( ניחן
בחושים.
מחוש ראשון עד חמישי,
ועוד החוש השישי,
יודע מה צריכים אנשים.
*
מעשה באנרג'ייזר ענקי
מחוסן מוירוס הפקקים.
לבוש בסבלנות
איכות ועדינות,
פותר עניינים מעיקים.
*
מעשה באומן
פוסטמודרניסטי
מקצר תהליכים
אינטלגנטי
\מירי כספי
משהו לירי ממירי
חבורת הזמר מעלות כפר ורדים בתנופה
שנת תשע"ג, העונה שחלפה
הייתה שנה של פעילות ענפה
בראש השנה את באי אצולת המונפורט שימחנו,
ובסוכות בפסטיבל הקרמיקה את האווירה הנעמנו.
בהוד השרון בסתיו, בכנס מזמר התארחנו,
וגם לשיר בפתח תקווה בחורף הדרמנו.
באביב את גילה ויורם בר לב, אבי וילק וישראל קסנר בצער זכרנו,
הם אלה שעזבו באביב חייהם את עולמנו ואותנו.
בטקסי הזיכרון את הנופלים והנרצחים בשירה כיבדנו,
ועם קהל השומעים את מגש הכסף זכרנו והזכרנו.
בחגיגות יום העצמאות במעלות וכפר ורדים השתתפנו,
ושירי ארץ ישראל בבית משפחת אסרף כמיטב המסורת שרנו.
בטקס הענקת אותות בהיכל העיר מעלות הופענו,
ואת אות המצוינות כולנו ביחד ולחוד קיבלנו.
בסאסא עם ילדי הגן המוסיקלי של דלית בשנית נפגשנו,
ולשירת המלאכים הממשיים הקשבנו והשתתפנו.
ועוד לכנס חבורות זמר במושב בן-עמי הצטרפנו,
להנעים לשכננו ממיטב השירים והפעם רחוק לא נסענו.
בדן פנורמה, בחגיגיות 57 שנה לשילטון המקומי, זימרנו,
ועם הלהקות האחרות מכל הקצוות לקצב עכשווי קיפצנו.
ולסיום סיומת, בבוזה ליקקנו גלידה חינם ולחיים היפים שרנו,
וזרמנו מיד למסיבת הסיום שלנו ואצל לאה וחיים קינחנו.
זו היתה עונת הפעילות הענפה שחלפה,
יחד עם המנצח, רונן בן דוד, מניף השרביט בתנופה.
"אם אין אני לי מי לי"
)פרקי אבות א' י"ד(
שיר למנצח
לרונן בן דוד, מנצח חבורת הזמר "מעלות כפר ורדים"
כל מכשיר עדכני
איכותי חסכני
משיג תוצר מקסימליסטי.
*
מעשה בחייכן לא שותק
המעדיף להיות חכם ולא
צודק
לקולות הבנים סמנ"כלים
ממנה
לשורת הבנות נותן מענה
שקט תעשייתי בהומור קונה
*
זה סיפור במלחין ויוצר
בן דוד מנגן משורר
לחנים אהובים
מושרים ערבים
חוויה לעתיד תישאר
חודש מראש, אני מתחילה
להתכונן. איזה שיגעון: מת
חילה בקניות. מצרכים, כלים
נאים, מפות באותו צבע, הכל
חייב להיות תואם. הפמוטים
לנרות, המפיות לצלחות,
סידור פרחים שיהיה יפה כדי
ליצור אווירה נעימה.
ניסיתי לתהות על קנקני: מה
הבעיה שלי? מדוע ההפקה
הזאת? מה אני רוצה להראות?
למה אני תמיד יוזמת? פוחדת
שישכחו אותי ביום חגי? אני
זקוקה לתשומת לב, זקוקה
לאהבה?
כל כך הרבה נתתי מעצמי,
למה אני מצפה שיחזירו לי
באותו מטבע? ובכלל, למה
אני מצפה, מדוע איני משח
ררת? אולי זה סתם תאריך, אז
מה אם עברה עוד שנה? האם
צריך לציין כל שנה ושנה?
מה למדתי מכל השנים הללו?
שהתבגרתי, החכמתי, שלמד
תי, שהפנמתי? לא! כלום מכל
אלה לא למדתי. קל להגיד
"אם לא אצפה לא אתאכזב",
אבל הכאב אותו כאב.
אז עם כל התהיות אני
מחליטה לא לנבור במעמקי
שכונת ימין משה בירושלים
נפשי ולחגוג שוב את יום
הולדתי ויוצאת לדרך כי "אם
אין אני לי מי לי".
נתתי לילדים מספיק זמן כדי
להתקשר לשאול מה עושים
השנה? ציפיתי שאולי השנה
ירימו את הכפפה ויתארגנו, אך
כלום לא קרה העולם כמנהגו
נוהג. התאריך מתקרב והס.
לבסוף, בצר לי, אני שוברת
שתיקה ומבקשת מבעלי שי
צטרף אליי. הוא עסוק. מב
קשת מחברה. ומעוד חברה.
כולם עסוקים. לאחר כמה
השפלות אמרתי לעצמי "אם
אין אני לי מי לי" והחלטתי
לחגוג לבד. עליתי על רכבת
ישר לירושלים כמו גיבורה,
מעולם לא נסעתי מרחק כזה
לבד. עמדו בפני שתי אפש
רויות: או לבכות על מר גורלי
או לאסוף את עצמי.
וכך מצאתי את עצמי בדרך
לירושלים. לא צריך להכביר
מילים על יופיה. אור וחום
עטפו אותי, יופי ורוגע. ביק
רתי במוזיאון ישראל, נהניתי
מכל התערוכות, מכל המוצ
גים, היגון חלף. לפחות ליום
אחד אני עם עצמי, כי כבר
אמר הלל הזקן החכם באדם:
"אם אין אני לי מי לי ואם לא
עכשיו אימתי".
רחל דדוש
