56
גיליון 522 ראש השנה תשע"ד 3102
|
אייל כץ
”אם אתה דווקא מחפש
מקופחים, דע לך שאתה,
אייל כץ, המיגזר הכי מקופח
במדינה“. כך הטיח בי חבר
טוב באחת השיחות הרבות
שניהלתי בעקבות הסידרה
”השד העדתי“ של אמנון לוי
בערוץ 01.
אני שבתי וטענתי שזו התו
כנית הכי חשובה שנעשתה
בטלוויזיה בשנים האחרונות,
כזו שמשנה תודעה ומטיחה
בפנים אמת מודחקת וכואבת.
הוא טען, כמו רבים וטובים,
שטיעוניו של לוי מניפול
טיביים, שאין היום אפליה
על רקע עדתי, בטח לא מי
מסדית. ולגבי הקיפוח שלי,
היו לו טיעונים חזקים: אתה
חילוני. הוריך, אתה וילדיך
שירתו בצבא או משרתים בו
עכשיו שירות מלא. אתה לא
משפחה מרובת ילדים. אתה
מתגורר בפריפריה ובנוסף
על הכל אתה עצמאי. יותר
מקופח מזה?
הוא צודק. אני מקופח.
חלק מהקיפוחים שאני סובל
מהם )וגם הוא, דרך אגב( הם
עוולות של ממש, שמישהו
סוף סוף צריך לשנות. ואם
כבר הגענו אליי אישית, גם
אני יכול לספר איך כילד
בחולון דווקא חוויתי הת
נשאות של מזרחיים עליי.
קראו לי ”ווזווז“, לעגו למא
כלים התפלים של העדה שלי,
לעורי הלבן, ל“יורמיות“
הכללית שלי )כי אז עוד לא
המציאו את המילים לפלף
וחננה( ולשליטתי הדלה בק
ללות בערבית.
הכל נכון, אבל כל זה לא
קשור בכלום לפערים הבלתי
נסבלים עליהם הצביע לוי,
לתמונת המצב המקוממת,
לפצעים המדממים, לתק
רות הזכוכית, לאיים הלבנים
בצמרת המימשל, המשפט,
להתמודד עם השד
הוויכוח ”האם אמנון לוי צודק" הוא מקומם. ברור שהוא צודק. העדויות והנתונים שהביא הם כל
כך חדים וברורים, שאין בכלל מקום לוויכוח. הדיון צריך להתחיל בנקודה הזו: יש פער בלתי נסבל,
והשאלה הגדולה היא מה עושים
הכלכלה, התקשורת, הצבא
ועוד, להבדלי השכר, לחלו
מות של הילדים שמסתכמים
ב“להיות הנדסאי חשמל“.
כל הסיפורים האישיים
ברוח ”התחתנתי עם תימ
נייה“, ”כל שישי אני אוכל
חריימה“, ”כבר היו לנו שני
רמטכ“לים מזרחיים“, ”במו
סיקה הם לגמרי ניצחו“, ו“מה
הוא מקטר, אמנון לוי, תראו
לאן הוא עצמו הגיע“, הם
ממש טיעונים לא רלוונטיים.
ואם הם כן - הם רק מחזקים
את הטיעון שמעלה התכנית.
גם הטענה שתוך כמה שנים
כבר לא יהיו הבדלים בין
העדות נראית כהתחמקות
לא ממש אלגנטית מהתמו
דדות עם הבעיה. לוי הראה
שאחוז נישואי התערובת
לא השתנה לאורך השנים,
כך שאוכלוסיות שונות יש,
והאבחנה בין אשכנזים למ
זרחיים לא הולכת להיעלם.
טענה נוספת שעולה היא
ערמומית במיוחד: זה מת
חיל בתוך המשפחה, אומרים
מתנגדיו של לוי. הפערים
נובעים למעשה מהבדלים
תרבותיים, ומה לעשות -
בקרב המזרחיים הנושא של
הלימודים וההישגים פחות
חשוב.
זו טענה טריקית. מצד אחד
יש בה לפעמים גרעין קטן
של אמת. מצד שני האמת הזו
היא חלק קטן מהתמונה הר
חבה וממכלול הסיבות שה
ביאו לפערים, ובמקרים רבים
זו לא הסיבה - זו התוצאה.
כך שלמעשה זוהי טענה
מיתממת ומסוכנת, כי בה
קשר הרחב שלה היא בעצם
אומרת: יש כאן שוויון הזד
מנויות, רק שיש אוכלוסייה
שלמה שלא השכילה לנצל
את ההזדמנויות שניתנו לה.
או במילים אחרות: המזרחיים
אשמים במצבם.
הבעיה עם הטיעון הזה היא
שזה כמו לטעון שלפערים
חברתיים יש נטייה לגדול. זה
הרי ידוע, ובדיוק בשביל זה
יש מנגנונים שדואגים למנוע
את גדילת הפער, לצמצם
אותו ואף לבטל אותו אם
ניתן.
האמת היא, שהוויכוח
”האם אמנון לוי צודק“ הוא
מקומם. ברור שהוא צודק.
העדויות שהביא מהשטח,
הגיבוי שנתן בסטטיסטיקות
ונתונים מספריים הם כל כך
חדים וברורים, שאין בכלל
מקום לוויכוח. לוי אף היה
זהיר: הטענה המרכזית אותה
הוכיח בסדרת התחקירים
שלו היא שקיים פער, והוא
עמוק ותהומי. את הטענה על
קיפוח שקיים או לא קיים,
פחות או יותר הוא השאיר
פתוח, ומהמילה גזענות הוא
התרחק כמו מאש.
הדיון צריך להתחיל אפוא
בנקודה הזו: יש פער בלתי
נסבל. יש תחושות קשות
בקרב בני עדות המזרח. ברור
שהיה קיפוח, שנעשו טעויות
בעבר, שהיו גם עוולות של
ממש. ברור גם שחלק מהפער
שהתחיל כעדתי הפך להיות
גיאוגרפי, ואולי מה שפעם
היה קיפוח עדתי הפך להיות
היום קיפוח פריפריאלי.
השאלה הגדולה והחשובה
היא מה עושים, וברור שצריך
לעשות.
זו שאלה מורכבת. העדפה
מתקנת היא עניין טעון, לא
תמיד יעיל ולעולם לא מהווה
פיתרון כולל. העשייה צריכה
להיות רב מערכתית, רואה
לטווח ארוך, רגישה, מק
שיבה ומשתפת. היא צריכה
לבוא לידי ביטוי בתחומים
כמו הסברה, חינוך, תרבות,
כלכלה, רווחה ומחקר. עליה
להקיף מערכות ממלכתיות,
מוניציפליות וחוץ ממסדיות,
לבדוק צרכים, להציב יעדים,
להיות נועזת וזהירה בו זמ
נית, ובעיקר סבלנית ובעלת
אורך רוח.
התעלמות מהמצב וטיעונים
ברוח ”על שולחן החג שלנו
יש גם גפילטע וגם חריימה“,
יכולים לקרוע את החברה
הישראלית, לא פחות מזה.
אמנון לוי ובני נוער ב“השד העדתי“. התעלמות יכולה
לקרוע את החברה הישראלית
טענה נוספת שעולה ערמומית במיוחד: "זה מתחיל במשפחה. בקרב המזרחיים נושא
הלימודים וההישגים פחות חשוב". זה כמו לטעון שלפערים חברתיים יש נטייה לגדול
