22
גיליון 622 ספטמבר 3102
|
סיון יחיאלי
\
ישר מהראש
כמו בכל שנה ציינו את יום
כיפור בכפר. המניינים השו
נים התפללו ברוב עם, וקהל
גדול יצא לחוצות הכפר.
השנה, לקראת החג, נערך
המניין המשפחתי במעונו
החדש עם רחבה רחבת ידיים
שאפשרה לרבים להשתתף
בתפילה. יחד עם מתפללי
בית הכנסת של שלב ב' הח
לטנו לקיים את תפילת יום
הכיפורים במארג. נדמה לי
שזו הייתה הצלחה גדולה.
בתוך ומחוץ למארג שהה
קהל רב והמתפללים נהנו
מסביבה ידידותית ונוחה.
מאז 3791, עבור רבים
מאוד מאיתנו, יום כיפור הוא
גם יום זיכרון. בטלוויזיה
הוקרנו סרטים שונים מהמל
חמה וסיפורה סופר שוב, פעם
מזווית אחרת, פעם עם תובנה
אחרת ותמיד עם השתאות
אמיתית על אומץ הלב והג
בורה של אלו שקמו בצהרי
יום כיפור של שנת 37' לה
ציל את מדינת ישראל.
ראיתי לראשונה את סיפו
רה של סיירת חרוב וחלקה
בחילוץ הצנחנים הנצורים
בסואץ, בקרב שהתחולל על
פי הוראתו הישירה של דיין,
לאחר כניסת הפסקת האש
לתוקף. מהסיפורים ניכר
שהייתה שם אימה צרופה,
וקשה להאמין איזה אומץ לב,
גבורה ומסירות נפש נדרשו
מהלוחמים האלה, אשר יצאו
לחלץ את הצנחנים זמן קצר
לאחר שאיבדו 61 מחבריהם
בפגיעה ישירה. מה שהיה
ברור מהסרט הוא שהפצעים
עוד כואבים, כואבים מאוד.
סופר גם סיפורה של חטיבה
976, חטיבת שריון במי
לואים. דומה שבעוד כולנו
מכירים את גבורת הלוחמים
בעמק הבכא ואת כוח צבי
קה, נשכח חלקה של חטיבה
זו. שוב מדהימה רוח הלחי
מה, האומץ והמסירות האין
סופית, החל מהמח"ט ועד
מרוב הכאב, איננו מכירים בגודל הניצחון
הדרישה לחשבון נפש ולאחריות, יחד עם הדרישה מההנהגה לשקיפות, החלו בימים שלאחר
המלחמה. אבל אליהם הצטרפו הדרישה הבלתי פוסקת לעריפת ראשים, שהפכה לנורמה
המחליפה כל תהליך של לימוד, הפקת לקחים והסקת מסקנות
לאחרון הלוחמים.
רבות מדברים על הכיש
לון, על ההפתעה ועל המכה
הקשה שספגנו. ובכאבנו,
איננו מכירים בגודל הניצחון
הצבאי. ניצחון שהושג בזכות
אותה רוח לחימה.
מלחמת יום כיפור חייבה
את האומה לחשבון נפש.
חשבון נפש שתוצאותיו ני
כרות עד היום, ואני כלל לא
בטוח שהלך לכיוון הנכון.
הדרישה לחשבון נפש, לא
חריות ואחריותיות, יחד עם
הדרישה מההנהגה לשקיפות,
החלו בימים שלאחר המל
חמה. אבל אליהם הצטרפו
הדרישה הבלתי פוסקת לע
ריפת ראשים, שבהקשר של
מלחמת יום הכיפור אין מו
צדקת ממנה, אך מאז הפכה
לנורמה המחליפה כל תהליך
של לימוד, הפקת לקחים
והסקת מסקנות. אם המסק
נות לא כוללות את ראשו של
מישהו, התקשורת והציבור
מביעים אכזבה.
היתה אכזבה גדולה. אכזבה
מהמנהיגות, ומכך שהמלח
מה לא נגמרת. אבל אכזבה
תמידית ממנהיגות אינה סדר
יום וטעות לשמרה לאורך
זמן. באופן לא מפתיע, כתב
דרור פוייר לפני שבוע בג
לובס: ”השיח הבולט ביותר
בישראל בימים אלה הוא שיח
של אכזבה. כולם מאוכזבים
כל הזמן. לא יודע מה איתכם,
בעיניי אכזבה היא אחד מהר
גשות העלובים וחסרי הטעם
ביותר. אכזבה היא רפיון
ותשישות, כעס שכרתו לו את
הגפיים והוא שוכב כמו צב
הפוך".
חשבון נפש אמיתי מחייב
אותנו להבין שהמטוטלת
הלכה רחוק מידי לצד אחד,
וחשוב להחזירה למרכז.
חשבון נפש הוא חיוני. גם
אחריות ואחריותיות. השאלה
מה אנחנו מצפים מהמנהיגים
שלנו אינה פשוטה. מה שב
טוח שאסור לנו לעשות, זה
לשכוח שהם אנושיים. ממש
כמונו.
כל מי שמחזיק בעמדת
ניהול או מנהיגות ונדרש
לקבל החלטות ולעשות,
יעשה גם טעויות. המשפטים
השגורים ברוח "כשחוטבים
עצים עפים שבבים", הם
תוצאה של מציאות שלעיתים
יותר מורכבת ממה שנדמה.
כאשר אני עושה חשבון
נפש, בודק את הדברים שע
שינו במועצה, בוודאי עשינו
גם שגיאות. ציר הזמן הולך
רק קדימה ולא תמיד נדע אם
קיבלנו את ההחלטה הטובה
ביותר. חלק גדול מהנושאים
עליהם אני מדבר היו דווקא
בתקשורת לקויה עם תוש
בים או שותפים. לא תמיד
ניתן להעריך את הלך הרוח
בציבור, ובמהלכים בהם
השותפות עם הציבור חיונית
זו בהחלט בעיה. עשינו המון
בחמש השנים האחרונות,
בנינו, הקמנו, פיתחנו, יצרנו
וקידמנו. כמובן שאנחנו לא
מתיימרים ולא חפים מט
עויות וכמובן שהאחריות
לטעויות שעשתה המועצה
היא שלי, כמו גם החובה
והזכות ללמוד, להפיק לק
חים ולעשות טוב יותר בפעם
הבאה.
אלוף מיל' אברהם אדן )ברן( בסרטו של יואל שרון על סיירת חרוב
