30
גיליון 242 נובמבר 4102
|
|
מגזין
תיאטרון זה לא מילה
ביקוש רב בפסטיבלי
תיאטרון בחו"ל, פרסים
בארץ ובעולם, הכרה
מימסדית ותגובות
חמות של צופים.
לתיאטרון זיקית
הפועל בתפן ולמנהלו
האמנותי פבלו אריאל
מאבירים, נותרה רק
עוד משימה אחת:
לכבוש גם את ליבו של
הקהל המקומי
אייל כץ
גבר גבוה וחייכן עולה לבמה עם אקור
נ
דיון ומתחיל לנגן שירים עבריים מוכרים,
מההארד-קור של השירה בציבור. "לא
נפסיק לשיר", "שיר הפינג'אן", כאלה.
לא ברור אם הוא ממש בעניין, סתם חטף
איזה התקף נוסטלגיה, או בעצם מנסה
להציג את נושא השירה בציבור במבט
סרקסטי. כך או כך, זה לקח לקהל בדיוק
חמש שניות להצטרף אל האקורדיוניסט
בפה מלא ובמלוא הכוונה.
והקהל הזה, שמילא במוצאי שבת
האחרונה (11.51) את האולם של
תיאטרון זיקית בתפן עד אפס מקום,
הורכב ברובו מתלמידי תיכון והוריהם.
מאיפה הילדים האלה מכירים את "הרוח
נושבת קרירה"? אם תרצו, הרי לכם
אמירה ראשונה של ההצגה "שירה בצי
נ
בור": קחו קבוצה כלשהי של ישראלים,
תנו להם אקורדיוניסט עם כמה צלילים
מוכרים, והשירה פורצת מאליה.
בהמשך ההצגה מושמעים מבחר שי
נ
רים ישראלים מכל הזמנים, כשהם זוכים
לפרשנות בקטעי מחול ותנועה, תיאטרון
בובות, צלליות ומגזרות נייר. הקטעים
האלו לעיתים מעוררי מחשבה, חלקם
מפתיעים, אחרים פשוט יפים וכמה מהם
מלאים בהומור, כשבקטע אחד הקהל
ממש מתגלגל מצחוק.
ההצגה הזו היא דוגמה מייצגת, אם
בכלל יש כזו, לרפרטואר של תיאטרון
זיקית. פבלו אריאל, המנהל האמנותי של
התיאטרון (וגם יוצר ההצגה שירה בצי
נ
בור יחד עם אפרת הדני והכוריאוגרפית
רות סיגליס), מגדיר אותו כתיאטרון
חזותי רב תרבותי. ברוב ההצגות של
התיאטרון אין מילים. הסיפור עובר
בעזרת אמצעים אחרים מעולם הבמה,
והמילה איננה המרכז כמו בתיאטרון
הקלאסי.
פבלו אריאל. " אמנם אין אצלנו כמעט מילים, אבל
כנראה שבאנגלית זה בכל זאת נשמע יותר טוב"
