38 / 48
38
גיליון 842 אפריל 5102
|
|
יצירות
|
דעות
|
\ תגובות
info@alakfar.co.ilדואר נכנס
החמור הקטן שהעיר מרבצם
כמה חבל שהתברכנו כאן
בכפר בכמות כזו של "טוב"
שיוצא החוצה ברמות שקשה
לתאר.
ראשית, מי שכותב באתר
"כפרניק" ולא מזדהה בשמו,
לטעמי לא צריך לפרסם את
דבריו ודעותיו ברבים! אם יש
לך דעה שאתה שלם איתה,
מדוע אתה מסתתר מאחורי
"האין שם"? ואם אתה לא
כל כך שלם עם דעתך - אל
תפרסם.
מדוע כל דבר חדש וטוב
שקורה בכפר ורדים זוכה
לכזה צרור של אנטי?!
האם מי שיוצא נגד העשייה
והיוזמות בתחומים שונים
ניסה פעם בעצמו להרים
פרויקט קהילתי התנדבותי
בכפר?!
אני שייכת לקבוצה שה
ר
קימה את הגינה הקהילתית.
עשינו את רוב העבודה במו
/ דורית אבנט
דעה
ידינו, קיבלנו תקציב זעום
מהמועצה, את האדמה קב
ר
לנו במתנה כולל הובלתה
ממחרז, את הגדר בנינו לבד
ואותו דבר לגבי הערוגות
בשטח. את ירקות החורף
קבלנו במתנה ממשתלה בד
ר
רום, את ירקות הקיץ קבלנו
במתנה ממשתלה בצפון.
הפעילות בשטח מתקיימת
באווירה נהדרת. מגיעים
למקום חברים מבית בחורש,
תלמידי כיתות ח' מבית ספר
אמירים, נערי ונערות נועם
בהדרכתה של נילי, וכמובן
משפחות עם ילדים שלומדים
כיצד גדלים חסה ומלפפון
ואיזה טעם נהדר יש לירקות
בלי חומרי ריסוס, מרגישים
בידיים את האדמה במקום
לשבת יום שלם ליד אינטרנט
או מחשב וקצת מחיים את
הכפר.
היות והגינה אורגנית ללא
חומרי ריסוס, הבאנו חמור
שיאכל את העשב שגדל
בפאתי הערוגות. נו, אז הח
ר
מור עשה קצת "אי-אה" כמה
פעמים, וישר היו תלונות...
מה קרה? האם גם כשהתנים
מייללים בלילה מתלוננים
עליהם לראש המועצה?!
קצת הרגשת כפר לא תזיק
לאוזניים הסטריליות של
תושבי כפר ורדים. אולי גם
תתלוננו על קריאת המואזין
שמגיעה מתרשיחא?!
כמו כן רצינו שבאותה הז
ר
דמנות הילדים ייהנו מרכי
ר
בה על חמור... ואיזו צעקה
שקמה על כך! האם לזה
יקרא צער בעלי חיים? איפה
נשמע כדבר הזה ולאן הגע
ר
נו? לי בתור ילדה היו שכנים
בדואים שהיה להם חמור,
שבכיף הינו רוכבים עליו יחד
עם ילדיהם, ובאותה הזדמנות
מכירים קצת דברים ותרבות
אחרת. אז ילדי כפר ורדים לא
בנויים למשהו שונה?
לסיכום, לכל אלו שכל כך
קשה להם לפרגן על פרויקט
נפלא שקם בכפר ורדים:
כדאי לכם לבוא לראות את
הגינה, ובשמחה נדגים לכם
איזה טוב קורה במקום. ואז
אולי גם תשנו את דעתכם...
והעיקר, בפעם הבאה, כשת
ר
פרסמו את דעתכם ב"כפרניק"
תזדהו בשמכם האמיתי.
בכל פעם שנסעתי אל דו
ר
דתי, אותו המראה: צלחות
צלחות, עם שאריות, עמדו
בשורה על השיש. נסעתי
אליה לבקר, מיד הושיבה
אותי אל השולחן לאכול.
העפתי מבט אל השיש ושוב
אותו מראה: צלחות צלחות
עם שאריות. לא הבנתי מה
זה אומר. הייתי צעירה מידי.
כשבגרתי ניגשתי לכיור ור
ר
ציתי לרחוץ את הכלים, לז
ר
רוק את השאריות ולנקות
את השיש. היא מיד הרחיקה
אותי מהכיור. "תשאירי, אחר
כך אני ארחץ". לא נגעתי.
כך חלפו להן השנים, ובכל
פעם שהגעתי אותו מחזה.
פעם שאלתי והיא ענתה
"אוכל לא זורקים", ולא
יספה.
מעולם לא אכלתי איתה
הצלחות עם השאריות
סיפור אישי ליום השואה
רחל דדוש
בשולחן. היא עמדה וצפתה
בי, וביקשה שאסיים הכל.
כשלא יכולתי יותר, אכלה
את הנותר. לפעמים הניחה
על השיש וביקשה שנצא.
בת דודתי היחידה נפטרה
צעירה מאוד. בשל כל הטיפו
ר
לים והניסויים שעברה דודתי
במחנות, גם לבת היה קשה
ללדת. לאחר הרבה שנים
של טיפולים ילדה שלישייה.
לאחר 81 שנים נפטרה. ואני
ניסיתי למלא את חסרונה של
הבת. בכל שבוע נסעתי אל
דודתי והייתי לה כבת עד יום
מותה. ביקשתי שתספר לי
מה היה באושוויץ, אך היא
סירבה. כנראה רצתה לחסוך
ממני את הזוועות, הייסורים
והאובדן שחוותה.
כשהגיע יום השואה נסעתי
להיות איתה, אך היא הת
ר
כנסה בשתיקתה. לפעמים
ביקשתי שתדבר, חשבתי
שהדיבור יקל עליה. לפע
ר
מים היו הבזקים של כמה
משפטים ספורים. "הלכנו
בשורה בתוך השלג העמוק,
החזקתי ביד אחותי ולפתע
נשמטה ידה מידי. המשכתי
הלאה, לא הסתכלתי לאחור.
מי שהסתובב נורה". ופעם
סיפרה ששכבה ליד אחותה
בבית החולים במחנה. "קמתי
בבוקר והמיטה הייתה ריקה.
שאלתי, אך אף אחד לא רצה
לספר". ושוב שתיקה.
אהבתי את דודתי.
היא הייתה הנצר האח
ר
רון ממשפחתי. אבי הצליח
לשרוד כשנכנסו הגרמנים
לצ'כיה, לאחר ששכב מתחת
לקרונות שלושה ימים והחזיק
בברזלים עד שעברו את הג
ר
בול. כל היתר, תשעה אחים
והורים, נלקחו לאושוויץ.
איש מהם לא שרד, מלבד
דודתי.
שלחתי מכתב ל"יד ושם"
וביקשתי טפסים כדי להנציח
את שמם. נסעתי עם הטפסים
לדודתי. היא הביטה בי במבט
בוהה ולא ירדה לסוף דעתי.
רק שאלה "למי זה טוב, מה
יצא מזה? מי שמת מת, זהו".
התחננתי שתעזור לי לר
ר
שום את שמות האחים. בקו
ר
שי רב התרצתה, סיפרה מעט
מאוד, וסירבה לתת תמונות.
שלחתי את הטפסים ל"יד
ושם", כדי ששמם יונצח, כי
קבר אין. לדודתי זה לא אמר
כלום, לי אולי מעט נחמה.
עבורי יום השואה הוא הצ
ר
לחות האילמות שניצבו על
השיש במטבח של דודתי.