36 / 64
36
, ראש השנה תשע"ז
2016
ספטמבר
268
גיליון
|
|
קרן דרוקמן אדיב
בראש המניין המשפח
פ
תי המסורתי עומדת הרבה
נטלי לסטרג'ר, אשר נכנסה
לתפקיד לפני כחודש וחצי.
הקהילה המסורתית בכפר ור
פ
דים פועלת בכפר שנים רבות,
כשבשנים האחרונות שימש
הרב אבי נוביס כרב הקהילה.
לפני כשנה מונה לדיקן מכון
שכטר, המכון שבו הוסמכה
נטלי. נטלי מסתגלת למעבר
לגליל, שעדיין מתחבר לה
כמקום לחופשה ולא כמקום
מגורים וכעבודה. היא בת
ס
�
, גרושה, אם לשלושה ו
49
בתא לנכדה ("מקסימה, בת
שנתיים"). בנוסף היא בעלת
תואר בביולוגיה ומדעי המ
פ
דינה ובין פעילותה העניפה
היא פועלת לשוויון תוך מתן
דגש על מעמד האישה וסו
פ
גיות בתחום הדת והמדינה.
חייה של נטלי היו רגי
פ
לים למדי, כשנקודת השי
פ
נוי בחייה הייתה לאחר רצח
: "זה
1995
רבין, בנובמבר
השלב שבו הרגשתי שהבית
במובן הרחב של המילה הת
פ
רסק לי", היא משתפת. השבר
, אם
28
קרה כשנטלי, רק בת
לשלושה ילדים קטנים, מח
פ
ליטה לשמוע לקול הפנימי
שלה שנע "בין מסורת לחי
פ
דוש", הקול שלא מוכן יותר
שידירו את האישה שבה,
שלא מוכן שיתעלמו מהת
פ
למידה החכמה שהיא, הקול
שקרא לה למצוא קולות אח
פ
רים, וגם לשמש קול עבור
אחרות ואחרים.
מגזין
האמונה שלי
באלוהים חזקה
הרבה נטלי לסטרג'ר, שעומדת בראש המניין המשפחתי המסורתי בכפר ורדים,
מספרת על חייה הבלתי שיגרתיים, על תפישת עולמה, על רצונה להפוך את
ההלכה לרלוונטית ועל שאיפתה לאחווה גלילית
עם הקול הזה היא זעקה
במאבקה בזמן הגירושין
לקיימם כהלכה אך ללא בית
הדין הרבני. את הקול הזה
היא זועקת כחלק ממאבקן
27
של נשות הכותל במהלך
השנים האחרונות, עם הקול
הזה היא מקווה ליצור חברה
שוויונית שלומדת להכיל
את האחר, את השונה, חברה
שמודעת לעושר התרבותי
שלה ומשלבת אותו בתוך
המסורת ולא מתעלמת מרל
פ
וונטיות של הזמן המקום.
גירושין מכל
מה שהכרתי
"אני באה מבית דתי אור
פ
תודוקסי", מספרת נטלי.
"נולדתי בפריז ובגיל תשע
עלינו ארצה לחיפה. למדתי
באולפנה ועם נישואי עברתי
מחיפה לירושלים. אבא של
הילדים שלי הוא רב חרדי,
ובמסלול החיים הזה היעוד
שלי היה להיות רבנית, שזה
תואר שמקבלים כשנשואים
לרב, ובהחלט לא סיפק
אותי. הגירושין שלי היו לא
רק בהיבט האישי של פירוק
המשפחה, אלא גירושין מכל
מה שגדלתי עליו והכרתי עד
עכשיו. הבסיס של החברה
הדתית הוא המשפחה, וכש
פ
משהו שם מתפרק זה מערער
לא רק את הפרטי, אלא מקרין
גם על הכלל".
לאחרונה שמענו יותר על
הקושי של נשים שמחליטות
לצאת בשאלה, בעיקר הני
ג
תוק מהילדים. זו חוויה שגם
את חווית?
"אני לא יצאתי בשאלה.
האמונה שלי באלוהים קיימת
וחזקה, אני מצווה ועושה
ממקום דתי ולא ממקום
היסטורי או תרבותי. כשאני
מפרשת את ההלכה זה מנגנון
דומה, אבל התוצאה שונה.
כמובן שבמובן האורתודוקסי
אני ממש מעבר לגדר. הם לא
יכולים לקבל ולהכיל אותי.
וכן, כאישה לבד בציבור
הדתי יותר קשה. למשל, יש
לי שני בנים ובת, וכשהלכנו
לבית הכנסת הבנים פתאום
היו לבד כי אני הייתי בעזרת
נשים. התחלתי לחשוב איך
אני יכולה להתפלל יחד עם
ילדיי ולא בנפרד, או מי יעשה
הבדלה כשאין אב בבית. לאט
לאט תפסתי את המקום הזה.
זה לקח זמן, החלפתי את הס
פ
פרים של הרב קוק לספרות
עם חשיבה ביקורתית יותר,
שהיא זרה לעולם החרדי".
למה את מתכוונת שמנגנון
ההלכה דומה אך התוצאה
שונה?
"כשאני פוסקת הלכה אני
מסתכלת באופן רחב יותר
ובאופן שמותאם לזמן ולמ
פ
קום. אני משתמשת במידע
שקיים במחקרים מעודכנים,
שפוסק אורתודוקסי לא ייקח
אותם בחשבון. הפרשנות
שלי קלה יותר ומותאמת
לאתגרים המיוחדים של הת
פ
קופה. ניקח למשל את סוגיית
מעמד האישה: הרבה רבנים
יאמרו שאין בעיה שאישה
תגיד קדיש או תניח תפילין,
אך לא נהגו כך כי זה עניין
סוציולוגי: אישה שיודעת
יותר מגבר תפגע בכבוד
הציבור. היום זה כבר לא רל
פ
וונטי. החשיבה היא חיובית,
ובמקום 'ברוך שלא עשני
אישה' אומרים 'ברוך שעשני
ישראל'. זה היה אתגר לבוא
למורשת שעברה מדור לדור
ולתת לה פרשנות נוספת,
אחרת. לדוגמה, לבוא בעוז
ולהגיד אישה ואיש שווים,
שונים אבל שווים".
איך קיבלו את זה בחברה
שבה גדלת? למשל חברות
הילדות שלך?
"חלק מהחברות תמכו
באופן פומבי, חלק רק בשי
פ
חות פרטיות וחלק פשוט
שתקו. וזה בסדר. כל אחת
והאמונה שלה. במקומות
החרדיים התגובה הייתה 'מה
היה חסר לך שהיית צריכה
להוסיף עוד מצוות? פטרו
אותך מטלית ותפילין, אז
למה להוסיף?'".
באמת למה?
"כי ככה אני רוצה. רוצה
שזו תהיה החלטה שלי אם
לעשות או לא, ושל כל
אישה".
איך את רואה את ההשתל
ג
בות שלך פה בקהילת כפר
ורדים?
"מבחינתי המעבר מבורך.
בחודש וחצי שאני פה אני
לומדת לשנות את ההרגלים
האישיים ביומיום, אפילו בד
פ
ברים הקטנים של 'איפה קו
פ
נים חלב'. הקהילה המסורתית
שמחה על בואי, רוצים לשמוע