38
גיליון 322 יולי 3102
|
אייל כץ
נסענו לרומא. פעם ראשו
ש
נה שאנחנו בחו"ל בפורמט
של סופשבוע זוגי. למעשה,
הפעם האחרונה שנסענו רק
מיכל ואני לחו"ל הייתה לפני
72 שנים, במה שהפך בדיעבד
לטיול הגיבוש שלנו. נסענו
“למזרח", והרי אנו מגובשים
עד עצם היום הזה. בשנים
שחלפו מאז נסענו עם המ
ש
שפחה המצומצמת, עם המ
ש
שפחה המורחבת, עם חברים
וחברות ובענייני עבודה, אבל
אף פעם לא לבדינו.
אל דאגה, לא יהיה פה יומן
מסע ולא אפליג שוב בשבחו
של הקולוסיאום. אבל מה, יש
כמה חוויות ששווה לחלוק
ויש תובנות.
מסע אתגרי
מידי בוקר יצאנו מהמ
ש
לון המרוחק שלנו חמושים
בסניקרס, תיק גב גדול (על
כתפיי) ותיק צד דחוס במ
ש
פות וכתבות שהורדנו מאתר
“למטייל" (על כתפה). לבשנו
בגדים נוחים, כלומר די מכו
ש
ערים, ורק אמצעים קיצוניים
בהם נקטה מיכל מנעו ממני
לחבוש כובע מצחייה במהלך
הצעידה ברחובות רומא. גם
ישראלים אחרים (לשמחת
ש
נו לא היו יותר מידי) נראו
די דומים לנו, ובפוסענו מן
המלון אל תחנת האוטובוס
הקרובה נראינו כטיילים
מנוסים, מוכנים כדבעי למסע
האתגרי בבירת איטליה.
האירופאים לעומתנו יצאו
מן המלון מדוגמים ומפונפ
ש
נים. בגדים אופנתיים, סנד
ש
לים דקי רצועה או נעלי עקב,
גופייה לבנה צמודה וארנקון
קטנטן משתלשל מכתפה
החשופה. בקיצור, הלבנבנים
האלו התחילו את יומם ברמת
כל הדרכים הובילו
התרומה של מיכל לסצינה האמנותית של רומא, תרומת השלפוחיות
לתרבות הקפה ועוד כמה עניינים מבירת איטליה
מוכנות אפס לקראת המשי
ש
מה הפיזית הקשה המצפה
להם, לתור את רומא.
בערב, חזרנו מותשים ודאבי
רגליים, עייפים אך מרוצים.
היפיופים הסקנדינביים נראו
כמו חדשים. ברור. אנחנו
חרשנו את העיר, הם בטח
הבינו כי אינם מצוידים וישבו
כל היום באיזה קפה.
צבע וגרפיטי
כבר כמה חודשים אני שם
לב שיד נעלמה מנסה להפוך
את חיינו בישראל למונו
ש
כרמטיים. הבתים לבנים,
המכוניות לבנות, שחורות או
אפורות, וגם הבגדים גם הם
בגווני הלבן-אפור-שחור,
למרות שיש כמה גברים שמ
ש
תפרעים עם תכלת.
גם הריהוט האקסקלוסיבי,
המטבחים המעוצבים, כלי
הבית הנחשבים, תכשיטי
היוקרה, השעונים ושאר
אקססוריז מתהדרים בגוונים
המשעממים הללו, כשמק
ש
סימום משלבים בהם ניקל,
שיהיה קצת נוצץ. והמו
ש
דעות שמנסות למכור לנו
את היוקרה הזו באות ברקע
שחור או לבן, כדי להבליט
את הסחורה. דפדפו באיזה
מגזין כרומו, עיינו במודעות,
או יותר טוב - הסתכלו סביב,
ותראו כמה מעט צבע יש לנו
בחיים.
רומא קצת יותר צבעונית.
לא ממש ססגונית, אבל קצת
יותר מגוונת בצבעים של
הבתים, המכוניות והלבוש.
בתי האופנה הרבים מציגים
לתפארה גם בגדים בצבעי
כתום נועז, ירוק זרחני, אדום
צעקני, משבצות, פסים, אבל
גם פריטים ועיצובים של מו
ש
נוכרום יש שם.
מנה גדושה של צבע פגשנו
במכון לאמנות שנתקלנו בו
ממש במקרה באחד משיטו
ש
טינו. המכון מקיים קורסים
והשתלמויות, תערוכות,
פרויקטים קהילתיים ומיז
ש
מים אמנותיים. קירות החצר
הפנימית, כמו גם כל קירות
המכון, הפכו בשבועות האח
ש
רונים למשטח גרפיטי ענק.
כל מי שרוצה מוזמן לבוא
ולצייר. הצבעים, המברשות
והמכחולים מחכים במרכז
החצר, וכל אחד יכול לבוא,
לתפוס קיר ולומר את דברו
הצבעוני.
וגם אם אין לך מושג בציור
אתה מוזמן לצייר, הטעים
אמיליאנו, צייר רומאי צעיר,
פעיל במכון. מטבע הדברים,
היצירות זמניות. משלב די
מוקדם, כל צייר מזדמן מכסה
ציור של אחד מקודמיו. אבל
מה שיפה במקום, זה שר
ש
בים מהציירים מדברים עם
קודמיהם ומתייחסים בדרך
כלשהי לציורים שלהם. כך,
למשל, מישהו הוסיף חווה
המחבקת נחש שצייר אחד
מקודמיו, וצעירה שציירה
כשהיינו שם הוסיפה עיניים
ובלורית לסוס שצייר שם
צייר עלום אחר.
גם מיכל לא התאפקה,
ועיטרה חתיכת קיר צנו
ש
עה. מאז אני מספר לכולם
שיש לה תרומה משמעותית
לסצינת האמנות של רומא.
משמעותית, גם אם זמנית.
איטלקית שוטפת
בעיצומה של נסיעה
באוטובוס רומאי דחוס גי
ש
ליתי לפתע שאני דובר איט
ש
לקית מלידה. היינו צריכים
לרדת בכיכר כלשהי, איבדנו
לרגע קשר עם המפה ומשהו
בי אמר לי שפספסנו. אז
פניתי לאיטלקייה מבוגרת
שישבה מאחוריי.
“פיאצה טרילוסה?", שא
ש
לתי.
“או, פסאדו", השיבה בצער.
“מוצ'ו פסאדו?", שאלתי
בבהלה.
“אה, נו מוצ'ו. סינקה מי
ש
נוטס", אמרה והצביעה על
הכיוון בו עליי ללכת.
“גרציאס".
“פרגו".
אמיליאנו בפעולה
