49
גיליון 132 פברואר 4102
|
|
כאוהבת בעלי חיים, מש
ו
פחתי ואני משמשים, בנוסף
לשלוש הכלבות האסופיות
שלנו ושלושת חתולי הרחוב
שגרים כאן, בית אמנה לכל
ו
בים נטושים (מטעם העמותה
“נהריה אוהבת חיות"), עד
שיימצא להם בית.
הכתבה של בלה עמר
("קצת חמלה על בעלי הכ
ו
לבים ובעליהם", א-לה כפר
גיליון 032, ינואר 4102)
כל כך נכונה, ומעצימה את
התסכולים שלי. לא מס
ו
פיק שלכלבים אסור לנבוח,
וזה כלי הביטוי שלהם (לנו
מותר לדבר כמה שאנו רו
ו
צים), אסור להם לחיות.
כשכלב בורח רגע מהחצר,
מתייחסים אליו כאילו זה
כלב רצח אימתני. כלב שנ
ו
תפס מועבר למכלאת יסעור,
שם כלבים וגורים גוססים
ממחלות (כמו שפעת מכ
ו
לאות), וחלקם הגדול מועמד
להמתה. הכלב חוזר משם
בטראומה.
גם כלב שנמצא נטוש
בכפר יכול להיות כלב שנ
ו
גנב או נזרק, והוא ראוי לח
ו
מלה.
נכון שיש למנוע שוטטות
של הכלבים ברחוב, יש לא
ו
סוף את הצרכים המוטלים
באמצע המדרכה, בדיוק
כמו שאין להשליך ניירות
או בדלי סיגריות לרשות
הכלל. אך לדעתי יש בהחלט
מקום לגילוי סובלנות לכל
ו
בים, ואת אלו הנושאים שבב
אפשר להשיב לבעליהם בו
ברגע.
מעבר להיותו חברו הטוב
והנאמן של האדם, הכלבים
מרתיעים גנבים ומתריעים
מפניהם.
כל מי שהנושא קרוב
לליבו, אני מציעה שניפגש
ונגבש התייחסות שונה ומ
ו
כבדת.
איריס נריה
סובלנות כלפי
הכלבים
הכותבת ואחת הכלבות שאספה
?
