40
גיליון 132 פברואר 4102
|
|
אייל כץ
הוויכוח המרכזי לגבי
המורה לאזרחות אדם ורטה
היה קלאסיקה צרופה של
ימין ושמאל המזמרים כל
צד בקולו האחיד. אלו טענו
כי מדובר בחלאת השמאל
האנושי, ומצד שני הציגו
אותו כפדגוג עילאי המ
ו
גיע היישר ממלחיית ארצנו.
בשולי הויכוח הזה, עסקו גם
בשאלה אם צה"ל הוא צבא
מוסרי, כשגם כאן כל מקה
ו
לה משמיעה את זמירותיה
הצפויות.
רק רגע, צבא מוסרי? מה
עם, נניח, ממשלה מוסרית?
טלוויזיה מוסרית? מוכר מוסרי
בחנות? נהג ג’יפ מוסרי? פקיד
בנק מוסרי? שוטר מוסרי, רב
מוסרי, גננת מוסרית, מדיניות
מיסים מוסרית, עיתנות מוס
ו
רית, בנק מוסרי, חברת סלו
ו
לר מוסרית, ויכולתי להמשיך
ככה עוד כמה פסקאות, רק
שיש לי עוד טיפונת מוסר כל
ו
פיי מי שמתעקש לקרוא טקסט
שעוסק במוסר.
צבא שמצליח גם לעמוד
במשימותיו וגם להיות מוס
ו
רי הוא דבר נשגב. אבל כדי
שבכלל נוכל לעסוק בסוגיית
מוסריותו של הצבא, צריך
מידה די גבוהה של מוסריות
בשכבות הרבה יותר נמוכות
של הפירמידה. כדי שנשאף
צו גיוס
למוסר
מדברים על צבא מוסרי? ומה עם ממשלה
מוסרית? וטלוויזיה מוסרית? ובנק מוסרי?
ומשטרה מוסרית? הרהורים בעקבות
פרשת אדם ורטה
בכלל לצבא מוסרי, צריך
שהחברה כולה תהיה מוס
ו
רית. עזבו שתהיה, לפחות
שתנסה להיות כזו. יודעים
מה? בשלב ראשון נסתפק
בכך שהעניין הזה, מוסר,
בכלל יעמוד על סדר יומה.
כשיש לנו נשיא מדינה לש
ו
עבר שיושב בכלא על אונס,
שר אוצר לשעבר שישב בכלא
אחרי שגנב ורימה, ניצב במ
ו
שטרה שחשוד בקבלת שוחד
וטובות הנאה מאיזה בא
ו
בא-בובה חלקלק, ניצב אחר
שחשוד בניצול מרות וקיום
יחסים עם פקודותיו, ראש
ממשלה אחר שהורשע בהפ
ו
רת אמונים ועדיין נלחם על
חפותו בפרשיית שוחד, קצת
קשה לבקש דווקא מצה"ל
להקפיד על המוסר.
כש"זמר לאומי" חוגג במ
ו
סיבות חשק עם אביו ועם יל
ו
דות צעירות (אולי לא מספיק
פלילי בשביל מערכות החוק,
אבל מספיק דוחה בשביל
כל אמת מידה אחרת), כש
ו
תוכניות ריאליטי מרמות
משתתפים, מסממות אחרים,
מעודדות אלימות והיטפשות
ואחר כך מגלגלות עיניים
לשמיים, כשרב נחשב מורשע
במעשים מגונים בתלמידיו,
כשתלמידי תיכון מסתובבים
עם סכינים באופן טבעי ופה
ושם גם רוצחים רק כי מישהו
העליב להם ת’חברה והם היו
טיפה שתויים, כשהאלימות
חוגגת בבתי הספר ואין מי
שנוקף אצבע, כשמערכת
הבריאות קורסת ואין מי
שימצא את התקציבים הד
ו
רושים להצלת חיים, כשכל
זה ועוד הרבה הם המציאות
היומיומית שלנו, לא הייתי
מטיל על כתפיהם של צעירים
בני 02 שניצבים בסיטואציות
בלתי אפשריות לשאת את
דגל המוסר של ישראל.
כשההתבטאויות נגד אותו
אדם ורטה, נגד ערבים, נגד
זרים שמצאו כאן מקלט,
נגד הומואים ונגד מדינאים
אמריקניים שמנסים להכניס
קצת שפיות למזרח התיכון
הן שפלות ומקוממות ומגי
ו
עות לא רק ממקלדתם של
טוקבקיסטים זבי חוטם, אלא
גם מחברי כנסת ובעלי תפ
ו
קידים ממלכתיים, לא הייתי
רץ לחפש את המוסר דווקא
בצבא. הייתי רץ לחפש את
המוסר, נקודה. היכן שהוא,
באיזושהי מערכת משמעו
ו
תית, בטח מסתתר קורטוב
של מוסר. אחרי שנמצא את
ניצוץ המוסר הקטנטן שאולי
עוד נשאר, ננסה ללבות אותו
ולהנחיל אותו גם למקומות
אחרים בחברה הרקובה שמ
ו
תפתחת כאן. מי יודע, בסוף
אולי הוא יגיע גם לצבא.
מסדרון מהגיהונום
לא מזמן יצאנו לבלות
בסרט. “יס פלנט" בקריות,
הקולנוע הגדול בישראל
ולבטח מהמפוארים והמת
ו
קדמים במדינה. הפאר איננו
מהסוג המקפיא בזכות צילומי
הענק מסרטים מיתולוגיים,
שירותים ציבוריים מהנקיים
שנתקלתי בהם, לובי נוח,
ל
�
צוות אדיב, יותר מ 02 או
-
מות קולנוע, חוויית צפייה
טובה למרות שטיפל’ה הת
ו
קמצנו שם ברוחב הכורסאות.
הסרט שראינו, “סוף סוף
וגאס", איכזב קלות והיה לא
יותר מנחמד. מקאסט שכולל
את רוברט דה נירו, מורגן
פרימן, מייקל דגלאס וקווין
קליין, אני מצפה לקצת יותר
מקומדיה קלילה על גברים
בגיל שישים פלוס, אבל זה
באמת לא באחריות המתחם,
מנהליו ומתכנניו.
אבל יש עניין אחד שהוא
לגמרי באחריותם, והוא מגיע
ביציאה מהסרט. דלת היציאה
מוליכה למסדרון ארוך, קי
ו
רותיו עירומים, רצפתו פשו
ו
טה והוא מצחין מריחות הטי
ו
גון של דלפקי המזון שבמת
ו
סוף סוף וגאס. מילא הסרט לא משהו, מה
יהיה עם המסדרון?
הקטע של מסדרונות אינסופיים ביציאה מאולם קולנוע מלווה אותנו כבר נצח. נראה לי
שהגיע הזמן לחסוך מאיתנו את הסיום המבאס הזה לבילוי הפופולרי
