46 / 64
46
2015
דצמבר
257
גיליון
|
|
מגזין
המשך מעמוד קודם
- דבר אתה. תגיד להם
שהכל בסדר. ארבעה ימים
ואני חוזרת. דברים מדהימים
פה.
- אז תבלי יפה. להית'.
(מתוך הפרק "זעם הים").
הנאצים וקזנובה
בערב שקדם לפרוץ המהפ
י
כה שבתי הביתה מאחד מח
י
בריי בהליכה. החל להחשיך
ובמחצית הדרך נתקלתי בח
י
בורת אנשים, עשרות דמויות
חשוכות שאינן זזות, כשהם
מקיפים אדם או שניים שלא
יכולתי לזהות. היה קשה לה
י
בחין, כי החשיכה גברה בכל
רגע. נראה היה שהם לוכדים
או עוצרים מישהו. לבסוף
נפלתי על השכל והחלטתי
להדיר משם את רגליי. עשי
י
תי זאת לאט, שלא לעורר
תשומת לב. עוד אני מתנתק
מן הגוש האפל, שבוודאי לא
התרחש בו שום דבר טוב,
עוצרת לידי משאית צבאית
גרמנית ובה חיילים ללא
קסדות וללא נשק, מזמרים
בשפתם. החייל שליד הנהג
ירד ונפנה אליי. באווירה
הקיימת עם בואם של הנא
י
צים, ציפיתי לקריאה המבזה
Hep Hep
המקובלת אצלם:
. קיצור בראשי תיבות
Jude
Hierosolima
של הקריאה
ש
�
, כלומר ירו
Esta Perduta
לים אבודה. אימרה מפורסמת
זו נולדה בפי הרומאים לאחר
כיבוש ירושלים ואומצה על
ידי אנטישמים, במיוחד בגר
י
מניה. הפחד עורר כנראה את
דמיוני. בחשיכה הם לא יכלו
לזהות אותי כיהודי, מה גם
שלא היה זה עניינם. החייל
הגרמני דיבר אלי:
! למי שלא
Casanova
-
יודע, זהו שמו של הולל מפו
י
רסם, שזכה לשיר גם בעברית
"קזנובה הלא תדע אף פעם
שובע" (יעקב רוטבליט).
בבוקרשט היה זה בית
בושת יוקרתי בן שלש קו
י
מות, עם שוער במדים ללא
רבב וביקורת רפואית פע
י
מיים בשבוע. החוויתי בידי
פעמיים בכיוון הכללי.
- בוא
Comm mit uns
-
איתנו, הזמין אותי החייל
הגרמני.
- תודה
Danke shoen
-
רבה, השבתי. נפניתי לאט
ופניתי לדרכי, שוב בלי
למהר, למרות הלמות הלב.
רק למחרת, כשהמהפכה
הייתה בעיצומה, הסבירה לי
אמא כי ניצלתי בנס. במשך
הלילה פורקה המשטרה בר
י
חובות מנשקה על ידי המהפ
י
כנים של משמר הברזל. הלי
י
גיונרים, כפי שכונו אנשיהם,
כבר השתלטו עם שחר על
מטה המשטרה בבוקרשט וב
י
תחנות נוספות, וכן על תחנות
השידור ועל חלק ממוסדות
השילטון. הצבא הרומני לא
הצליח להשתלט על המצב,
הליגיונרים לכדו חיילים רו
י
מנים, קשרו אותם אל עמודי
חשמל, שטפו בנפט ושרפו.
ביאושם פנו השלטונות
הרומנים אל הצבא הגרמני.
(מתוך הפרק "בוקרשט")
בסערה השמיימה
- פוצץ!!!
כך שאגתי בכל עוצמת
קולי לכיוון דרום מערב, שם
היו ערוכים הלוחמים שה
י
בטיחו את אפשרות קישוט
מ
�
) בחו
Allenby
גשר אלנבי
(
רים הראויים, לקראת עלייתו
בסערה השמימה.
פוצץ, התגלגל כהד, תשו
י
בה לי וברכה לכולם, כי אכן
נגזר דינו של גשר מהולל
זה. זה גם היה האות לכולם
להתרחק ככל שניתן מנקמ
י
תו הנואשת של הגשר, בא
י
מצעות שיגור אבנים ופסי
פלדה אובדי דרך. רק אז סגני
ואני, משני כיוונים, הצתנו
את פתילי ההשהיה כד ליצור
תנועת מספריים אדירה לסי
י
לוק הקיר התומך מהצד של
ארץ ישראל.
עד כה המראה מתחת לגשר
נראה סביר. אני ושני מאב
י
טחים צמודים היינו אחרו
י
נים להסתלק מחסותו הלא
ידידותית של הקיר התומך.
היינו בצד הצפוני, המרוחק
יותר מכיוון הנסיגה. פתיל
ההשהיה דולק לו בנחת בה
י
120
תאם לייעודו, ויש לנו
שניות לחבור אל חברינו או
לפחות להתרחק ככל האפשר
ממעשה השטן שחוללנו במו
ידינו.
אלא שבנקודת זמן זו פסקו
ר
�
הבריטים מזמ
Albion
בני
תם ומשתיית הבירה, התע
י
שתו, תפסו מכנסיים ומכונת
ש
�
הידועה ל
Vickers
ירייה
מצה בשל קצב איטי משגע,
וריססו יפה את שטח הנסיגה
שלנו סמוך לגשר. בני חייל,
האנגלים האלה. קצת מאוחר,
אבל די יעיל.
מה עושים? פתיל ההשהיה,
המכונה פתיל שחור ,עובד.
Vickers
לא אכפת לו מה
והוא עושה לנו שחור בעי
י
ניים. מזל יותר משכל. צרו
י
רות של מקלעים כוללים שני
כדורים רגילים, כדור אחד
פוספור, כלומר מצית, וכדור
אחד זוהר לבקרת כיוון הירי.
- כדור זוהר זה יהיה לע
י
זרנו, אני אומר לשני ידידיי
האחרונים, תרתי משמע.
- או שאנחנו הולכים עם
הגשר, או, כשנראה צרור
יורד לפני הגשר אנו קופצים
ומסתלקים אל שביל האש,
כמו שבאנו. יש הפסקות בין
הצרורות.
שבילי האש בסבך הירדן
נועדו להפריד ולבודד מפני
התפשטות דליקות, והיו
הדרך היחידה לנוע בסבך.
צרור המקלע המומלץ ירד
ושלושתנו זינקנו להימלט
מחיבוקו החם של
הגשר הלא ידידותי. הצ
י
רור המבקש את נפשנו כבר
פיספס אותנו. היינו נרג
י
שים, שלא לומר מבוהלים,
והחטאנו את השביל הגואל.
הסבך, באדישות מובנת, חסם
את דרכנו.
- לשכב! זעקתי. - פנים
מטה, ידיים על העורף!
כך למדנו. היינו כעש
י
ג
�
מטרים מה
12
רה, אולי
שר הלוהט. המתנו לרעם
המשיכה
Vickers
המיוחל. ה-
לטרטר בירייה עיוורת. אך
הרעם המתבקש לא נשמע.
לעזאזל, חשבתי. החומרים
של ההגנה לא תמיד היו
בטוחים במאה אחוז. הזמן
חולף, ושקט. ניצוץ של מח
י
שבה טיפשית הבזיק בראשי.
האם להמתין עוד מעט ולג
י
שת? איוולת. מה יש עוד לע
י
שות שם?...
ואז בא הרעם. הוא לא
התאים לעוצמה שציפיתי
קילו של חומר נפץ
300-
מ
משובח. היינו מוכנים לקבל
אי אלו שאריות גשר, נאמר
אבנים וכדומה. אך כל מה
שקיבלנו היה גשם דק של
חול. הוקל לנו עכשיו, שהרי
המשימה הושלמה. עתה,
רגועים משהו, מצאנו את
השביל והצטרפנו לחברינו
שהיו מודאגים מאיחורנו.
(מתוך הפרק "מראה מתחת
לגשר")
כובד האחריות
הבחור הראשון שמת לנו
בידיים בעת ניסיון פרי
י
צת מחסום בכניסה לכפר
ברייר הגדול והחמוש היטב
היה גרישא ברנשטיין. עלם
חמודות מקיבוץ בארי, בעל
תווי פנים רוסיים מובהקים,
שהיה בעל תעוזה והקרבה
אופייניות להם. עוד בטרם
סיימתי את הפקודה לפירוק
המחסום, גרישא כבר השליך
את מעילו וירד מן המשו
י
ריין. מיד אחריו זינק קצין
החבלה אהרונצ'יק ספקטור
לסייע ולוודא אם החסימה
ממוקשת. תוך כדי כך נשמע
צרור קצר של תת מקלע
"טומי-גן", המוכר לאוזנינו.
"תרימו אותו! הוא ימות!",
זעק אהרונצ'יק, כשהוא מח
י
זיק בידיו את גרישא הפ
י
צוע. העלינו אותו למשוריין
והמ"מ משה רבינוביץ' מכפר
יהושע ואני ניסינו באצבעו
י
תינו ממש לחסום את פרצי
הדם שבקעו מעורק צווארו.
הפגיעה הייתה אנושה. תוך
שניות היינו שלושתנו
20
שטופים בדמו של גרישא,
והוא מת לנו בידיים.
וכובד
22
הייתי אז בן
האחריות של מ"פ במרחבי
הנגב, כשהפלמ"ח שם מנה
שתי פלוגות של גדוד יחיד,
לא היה קל. נטל השיירות
דוד רם (משמאל, עם
מקל הטיולים) עם הוריו
לאה ויהושע ואחותו
סילביה (יושבת) בטיול
ברומניה. מאחור:
הדודים ציפורה ומשה
וביתם קורנליה