48 / 64
48
2015
דצמבר
257
גיליון
|
|
המשך מעמוד קודם
מגזין
ליח לחשוב... זה... זה יכול
להיות... נכון... הרי...
אני רץ אחרי "המודיע",
מחזיק בו ומטלטל אותו:
- אתה שמעת את זה?
באוזניים שלך?
- כן, הייתי תורן בטלפון.
ארזתי בחופזה, ולפי הזמ
י
נתו של האלוף חיים לסקוב
נסעתי במכוניתו למחנה
השריון ברמלה. יחד עם חיים
היה גם מפקד השריון דובז'ה
(כינוי), שאת שמו האמי
י
תי לא ידעתי, אך הוא היה
פעיל ידוע ב"הגנה" ושניהם
ידעו לשתות יפה. לכן עצרנו
לאתנחתא בחיפה ואני שתי
י
תי מיץ. לנתי קצרות ברמלה,
ובבוקר נסעתי לבית החולים
ברחובות לפגוש את
גילה ואת בני נדב.
גילה, כיאה לימים ההם,
הגיעה לחדר הלידה בקומ
י
נדקר מקיבוץ דורות. טל
י
טולי מכונית השדה הידועה
והאמינה זירזו אולי את הלי
י
דה, שהייתה קלה. כל הלידות
במשפחתנו הקטנה היו קלות.
מה לעשות! כן ירבו.
מתוך הפרק "ימים ולילות
בפלמ"ח")
בעיה אידיאולוגית
עוד בטרם הגענו לבית
י
נו העתידי וכבר הייתה לנו
בעיה. ולא סתם בעיה, כי אם
בעיה אידיאולוגית ממדרגה
ראשונה. היה לנו רדיו פטי
י
פון.
גילה קיבלה אותו ממשפחת
גינזבורג הירושלמית, צא
י
צאי אחד העם (אשר צבי
הירש גינזבורג) שהיה מרא
י
שי הוגיה של הציונות, מייסד
זרם הציונות הרוחנית ומה
י
חשובים שבמנסחי הזהות
היהודית החילונית לאומית.
זה היה רדיו פטיפון משומש
במצב מצוין, מאוד מהודר,
לפחות במושגים של אז, ובי
י
מים ההם הוא נחשב למתנה
יקרת ערך של ממש.
אז ברור שהייתה בעיה.
איך אנחנו חושבים לעצ
י
מנו להיות חברים בקיבוץ
צעיר שעושה רק עכשיו את
צעדיו הראשונים, עם אוצר
מעין זה? עוד בטרם נאלץ
הקיבוץ להתמודד עם הדי
י
למה המייסרת הזו, היא כבר
הייתה במחלוקת ביני ובין
גילה. היא חשבה שעלינו
להחזיק ברכוש היחיד שבי
י
דינו ונימקה את זה בכך שה
י
רדיו פטיפון הוא בכלל דבר
של הנאה תרבותית מובהקת.
אני, בניגוד גמור לדעתה,
חשבתי שזה לא ייתכן, ממש
בבחינת "ייהרג ובל יעבור".
מבננו נדב עדיין אי אפשר
היה לקבל חוות דעת.
כפי שאפשר להבין, יצאתי
מזה בחיים. כבר אינני זוכר
במדויק איך קרה שהקיבוץ
הסכים שהפלא הטכנולוגי
הזה יישאר בידינו, אבל זה
מה שקרה בפועל.
(מתוך הפרק "בית קשת")
החשדות של פפו
נוצרה הכרות עם בתיה
לנצט ועם אורנה פורת. זאת
על רקע עבודה משותפת
לקראת אפשרות של הופ
י
עה שלא על במת התיאטרון
הממוסד, שכונתה חלטורה,
כנראה מושג רוסי להכנסה
מן הצד, תוך עבודה אמנותית
ראויה ומבוקשת בפריפריות
תרבותיות בארץ. טובים ור
י
בים עשו זאת אז.
כמובן שענקים כמו מסקין,
רובינא, פינקל, בן יוסף, ידין,
חנל'ה מרון ואורנה פורת לא
עשו זאת, ככלל. אז מה עשי
י
נו אני הירוק ושתי שחקניות
מוכרות?
לא עלה בדעתי להציע.
בתיה לנצט העלתה אפשרות
שנעבוד על קטע מ"חשמלית
ושמה תשוקה" של טנסי
וויליאמס, שהיה אז להיט
בניו יורק. היא בתפקיד בלא
י
נש, המרחפת משהו, אחות
אשתו של סטנלי (הפולאק).
ואני, בעוונותי, סטנלי. תר
י
גמנו ביחד ועשינו חזרות.
החזרות נערכו בבקרים, בבית
המשותף שלה ושל פיטר
פראי בתל אביב. הפרויקט
לא זכה להתממש.
עם אורנה, שכבר הכרנו
בשתי הצגות, התחלנו רק
להעלות רעיונות בפגישות
שהתקיימו בבקרים בביתה
ברמת חן. היא הציעה את
מולייר. בוקר אחד הופיע
יוסף מילוא (מנהל הקאמרי
המיתולוגי) הכל יכול, ומוצא
את האופנוע שלי חונה בחוץ
ואותי יושב בפנים, בסלון.
המתנתי לאורנה לשיחה,
דיון על עבודה אפשרית.
היא הכינה קפה במטבח.
יוסף מילא ראה לפניו, כדרך
דמיונו האוטומטי בנושא,
קשר רומנטי בין האופנוע
שלי, שחנה בחוץ, לבין רמת
חן, בפנים.
לדבר זה לא היה כל שחר.
אבל ל"פפו" היה זה דבר
בלתי נסבל. כל הקרדיט
שניתן לי בראשית העונה
נמחק כלא היה. בסוף העונה
פיטר אותי ללא הסבר.
כך הסתיימה עונתי האחת
בקאמרי. אני מדגיש, הקשר
עם בתיה לנצט ואורנה
פורת היה עניין של עבודת
תיאטרון, ללא צל צילה של
קירבה רומנטית.
(מתוך הפרק "הוירוס")
גן עדן ירוק
ביתנו נועה נולדה בתקופת
"הצריף". הייתי מרותק לכל
תנועותיה ולראשה הבלו
י
נדי ממש. לפעמים, במקום
לנוח בצהריים, הייתי מת
י
בונן בה מוקסם. אין בידנו
תמונה מאותם ימים. מדוע
י
�
שנים לאחר ל
7
- חיכינו כ
דתו של נדב? היינו עניים,
ממש. בחופשת הקיץ גילה
נאלצה לעבוד בקייטנה בבני
ציון, ואילו אני, יחד עם חברי
נתק'ה, זה המשוגע ממבצע
סיני, שמרנו בלילות תמורת
שכר ב"שדות" הנפט בחו
י
ליקאת.
סיפור הצריף. באיזור החו
י
לות בצפון תל אביב, בשנות
השלושים המאוחרות, שכן
בצריפים אלה גרעין של
הצ'כית
Blau Weis
תנועת ""
ב"קיבוץ עירוני". מנחם כ"ץ,
אדריכל גנים, היה היועץ
החקלאי של הקיבוץ. כאשר
הקיבוץ התפזר מנחם כ"ץ
קנה את הצריפים והקר
י
קע. על הקרקע הוא פיתח
משתלה מגוונת ובעלת שם
שפעלה במשך שנים רבות.
את חדר האוכל של הקיבוץ
עם ג'יטה מונטה ב"גדול
וקטן" בקאמרי
בהצגה מראה מעל הגשר ב"הבימה". מימין: נחום
בוכמן, דוד רם, שושנה רביד, יוסי בנאי
עוד בטרם הגענו לביתנו העתידי וכבר הייתה לנו בעיה
אידיאולוגית ממדרגה ראשונה. היה לנו רדיו פטיפון. איך אנחנו
חושבים לעצמנו להיות חברים בקיבוץ צעיר שעושה רק עכשיו את
צעדיו הראשונים, עם אוצר מעין זה?