22 / 48
22
2017
ינואר
272
גיליון
|
|
\טל אשד
אישי
אינני זוכר היכן פגשתי
במוות בפעם הראשונה. כש
־
בתי בת החמש שאלה אותי:
"אבא, מה קורה לכל האנ
־
שים כשהם מתים?", תשובתי
הייתה שאינני יודע, זו תע
־
לומה מאוד מעניינת. אז היא
שאלה: "אבל איפה הם?".
עניתי שהם איתנו במחש
־
בות ובלב.
יש שתי אפשרויות שנמ
־
צאות במודעות שלי לגבי
השאלה 'היכן פגשתי במוות
בפעם הראשונה'. הראשונה,
כשסבתי מצד אבי נפטרה
ונכחתי בהלוויה. אני זוכר
איך החור הגדול של ה״ריק״
בא לביקור. אני זוכר שבכי
־
תי קצת ולפתע חלחלה אליי
ההבנה שלא תמיד אהיה כאן.
השנייה, באותו יום קיצי
בקיבוץ בו גדלתי, כשנכנסתי
למבנה הכיתה שלי, כיתה ה',
ואף אחד מהילדים לא דיבר
איתי. הם הפנו לי את גבם
והתנהגו כאילו אני לא קיים.
מאד נעלבתי ויצאתי לחצר,
שם היה אחד מהילדים, שהיה
מטבעו חביב יותר, וניסיתי
לדבר גם איתו. שוב נתקלתי
בחומה בצורה ושוב בא הבכי
ו״טיפס עליי״, ולמרות רצו
־
ני להסתיר את עלבוני ,לא
עמדו לי כוחותיי. שם פגש
־
תי שוב את המוות. תחושה
חזקה מאד של עלבון, בושה
וריקנות צרבה את הנפש שלי
וליבי נשרט: לא רציתי יותר
לחיות!
הרגשתי נבגד ולגמרי לבד,
חסר ישע, הכבוד שלי נרמס
בפומבי. הרגשתי חנק.
כשבתי הבכורה סיימה
את מחצית כיתה א', היא
הגישה לי את תעודת החצי
שלה ומיד קפץ לעיני משפט
שרשם שלמה קרליבך: ״כל
מה שילד צריך הוא מבו
־
גר אחד שיאמין בו״. האדם
שהיה שם בשבילי הייתה
אימי, וזה המקום שבו הר
־
גשתי נחמה. החרם החברתי
אותו חוויתי היה חלק מתוך
שנים בהן חייתי בקיבוץ,
14
וברובן המכריע חשתי שאני
ומשפחתי דחויים ונמצאים
בפלונטר קשה עד בלתי ניתן
לפיתרון. תחושת חוסר התא
־
מה מלווה במאבק מתמיד,
הרגשה שנעשה לנו עוול
ללא סיבה, חוסר צדק משווע,
אטימות ורוע. זה מה שחווינו
אחיי וגם אני.
זה בא לידי ביטוי בשם גנאי
שהיה לו חיים משל עצמו עד
לעזיבתנו; זה בא לידי ביטוי
במתח גדול וחוסר נעימות
בכל פעם שנכנסתי לחדר
האוכל והדילמה איפה אשב
הכתה בי, בטיולים כמובן.
וזה התבטא במקרי בריונות
אליהם הייתי עד, כששני יל
־
דים חזקים, האחד תופס את
הידיים והגוף והשני מרים
לבנה ביד אחת ותופס בשע
־
רות בשנייה כדי להכריח את
אחי לעשות מה שהם רוצים.
הרגשתי נבוך לראות איך
משפילים את אחי הבכור ואני
פוחד, חסר אונים, מתוסכל
ומתבייש מהחולשה וזועק
מבפנים על העוול ומתמלא
ביצר לנקום. אני ממש שונא
אותם.
הכרזתי בפני הורי
13
בגיל
שאם אנחנו לא עוזבים את
הקיבוץ אני עובר לפנימייה.
עזבנו את
14
ובאמת בגיל
הקיבוץ, שבו לא היה לי אף
לא חבר אחד. הרגשתי שסוף
סוף אני יוצא מהכלא! חוויתי
שנים תחושה של חוסר התא
־
מה, כעס ובדידות והתחלתי
פרק חדש בחיי, בעיר ששמה
חולון.
היה לי חשש מתמיד שיג
־
לו את העבר שלי, שתיחשף
התווית שהודבקה לנו. הייתי
ילד מופנם ולא מעט מדוכ
־
דך. כעסתי על חוסר הצדק
ונלחמתי כנגדו, ומן הסתם
זו גם הייתה אחת הסיבות
מדוע הבאתי על עצמי מצב
קיצוני של נידוי וחרם. מובן
שלקח לי זמן רב להתגבר על
הפצע ולהשלים עם הנסיבות
והאירועים, שאת רובם כבר
אינני זוכר, ויותר מכך גם
לקחת אחריות. לדעת שגם לי
היה חלק פעיל במתרחש.
בדיעבד הבנתי שקיבלתי
שיעור ארוך וקשה, שעיצב
לי את האישיות והרחיב את
המקום החומל שבי והקנה לי
זווית ראיה רחבה יותר וע
־
מוקה יותר על גווני החיים.
כשהגעתי למצב אמתי של
פיוס מלא עם עברי, בערך
, חשתי שמשא כבד
25
בגיל
ירד ממני והתחלתי להתפ
־
תח מבחינה פנימית למקו
־
מות שלא ידעתי שקיימים בי
ובכלל. בשנים האלה גיליתי
את הכיוון שאליו אני רוצה
וצריך לנתב את כוחי - עולם
הטיפול על שלל כובעיו.
מובן ששאלות רבות נשא
־
רו פתוחות, והן חלק ממושא
החקירה והלימוד שלי: האם
הורי היו ״רדומים״ והזניחו
אותנו? מדוע האנשים הבו
־
גרים בקיבוץ לא טיפלו בנו
וסייעו באופן פעיל? האם אני
יצרתי את כל זה, מה חלקי?
האם הפיתרון לעזוב את
הקיבוץ היה צריך להתרחש
מוקדם יותר? ועוד שאלות.
לסיום רצוני להבהיר שעל
אף המחיר הכבד, לא הייתי
מוותר על ההתנסות. בלע
־
דיה כמעט שלא ניתן באמת
להבין מה מרגיש אדם שח
־
ווה דחייה חברתית קיצונית,
משפילה וכואבת. השריטה
בלב משמשת גם לאחר שה
־
חלימה, כתזכורת, ככלי אמ
־
פטי אותנטי ובלתי אמצעי,
איתו אני מוצא גשר ישיר אל
ליבו של האדם ששרוי במצב
המצוקה. יש לי את הזכות
הגדולה לטפל בילדים עם
קשיים חברתיים בבתי ספר
ובאופן פרטני, לתת יד ול
־
דעת שאפשר לצאת מהמצור
הנפשי לדרך חדשה.
השריטה שהפכה אותי למטפל
חוויית הדחייה והניכור בילדות הפכה אותי למה שאני
טל אשד. בדיעבד לא הייתי מוותר על ההתנסות