12 / 48
| 12
אייל כץ
משחק
הזיכרון
מבט אל המשחקים של פעם מעלה
כמה תובנות שהן מעבר לנוסטלגיה
מתקתקה. סקירה רחבה,כולל
הוראות לכמה משחקים שעוד
יכולים לעשות קאמבק
שש-בש, כדורגל, דמקה, מחבואים
ומונופול היו שם תמיד, ונחשבים גם
היום למשחקים לגיטימיים בקרב ילדים,
כמו גם בקרב מבוגרים. יש כמובן עוד
כמה משחקים שהם קלאסיקות נצחיות,
ומשחקים אחרים שורדים איכשהו
כאיזוטריה חביבה. אבל יש המון משחקים
שפעם היו פופולריים ברמה של כולם
שיחקו את זה כל הזמן, והיום אף ילד
לא חווה אותם כמשחק לגיטימי, ומעטים
בכלל שמעו עליהם.
בעולם האסוציאציות שלי ילדות זה
קודם כל משחקים. חשבתי לכן, שסקירה
של משחקי ילדים בתקופות שונות תלמד
הרבה על השינוים בחוויה הזו שנקראת
"ילדות". אז בשבועות האחרונים אני שואל
את כל מי שאני פוגש על משחקי הילדות
שלו. במקביל לעונג הנוסטלגי, ולא אכחיש
כי הוא קיים, עניין אותי לבדוק את ההנחה
שהעידן הטכנולוגי חיסל את "המשחקים
של פעם", ואת הטענה כי הקשר החברתי
הבלתי-אמצעי הולך ונעלם. האמנם, כמו
שאני קורא חדשות לבקרים במאמרים
שונים, לילדים של היום הכי קל לתקשר
עם חבריהם באמצעות מקלדת?
אני לא בטוח שמצאתי תשובות לשאלות
הללו, אבל על הדרך עליתי על כמה
תובנות והשוואות מעניינות. כך למשל,
התברר לי כי בין שנות החמישים בהן
התבגרו הוריי, לבין שנות השבעים שבהן
אני הייתי ילד ונער, לא השתנה הרבה.
והפתעה נוספת הייתה להיזכר שגם
לפני הסוליטר, הטטריס והאנגרי בירדס,
ייצרו משחקים לשחקן בודד. חלקם אגב,
אוויליים אפילו יותר.
ממה שיש בשטח
אחד המאפיינים הבולטים שמבדיל את
המשחקים של פעם מאלו של היום, הוא
דלות החומר. קלאס, למשל, לא דורש
שום דבר שאי אפשר למצוא בכל חצר בית
ספר. ל"חמור ארוך" אין שום אביזרים
נלווים, וכך גם לתופסת או למחבואים.
שלוש מקלות (אבוי למי שהיה מבקש
לשחק "שלושה מקלות") הוא משחק
שמצריך שלושה ענפים ישרים פחות או
יותר ותו לא.
לדור שלא ידע את המקלות, נספר
שמניחים אותם בהתחלה במרחק של
כשני מטרים זה מזה. כל משתתף בתורו
מדלג בשלושה דילוגים מעל שלושת
המקלות מבלי "לפסול" (כלומר לדרוך
על אחד המקלות), ומנסה לדלג רחוק ככל
שניתן מעבר למקל השלישי. בסוף כל
תור המקל השלישי מורחק עד לאן שניתר
הקופץ, והבא בתור כבר צריך לדלג רחוק
יותר. מי שנפסל יוצא מהמשחק, והאחרון
שנשאר מנצח. יש גם גרסה של "חמש
מקלות".
ויש כמובן אבנים ומקלות (כמו איקס
דריקס מיקס), "הנזאפ" (שיבוש של
), "אחת שתיים שלוש דג
Hands up
מלוח", שני דגלים וסימני דרך, משחקי
חוץ שכל מה שנדרש בשבילם זה בעיקר
עוד שחקנים.
היו גם משחקים שהצריכו הצטיידות
מבית. למשל "ארץ עיר". זהו משחק
ששורד עד היום, וכצעירים שיחקנו
אותו גם בגירסת "מצחיק עצוב", כשאת
ההגדרות המסורתיות מחליפות הגדרות
כמו עגול, באוויר, כחול, דוקר וכיד
הדמיון הטובה. ובכן, בשביל ארץ עיר
צריך דפי נייר וכלי כתיבה, שזה כבר
ממש אביזרים. כאלו שמצויים בכל
ילקוט בית ספר, אבל בכל זאת. וכמובן,
בכל הפסקה שיחקנו בחבל ובגומי, שני
משחקים שדרשו אבזור רציני ותכנון
מוקדם, ולעתים אף התגנבות יחידים
לקופסת התפירה של אמא כדי "להרים"
משם את הגומי.
עוד יותר מסובך היה לשחק בגוגואים.
גוגואים הם חרצני משמש, והם היו
משחק פופולרי גם כשאנשים כבר לא
היו כל כך עניים. שיחקנו בהם בכמה
יַלְדוּת
משחקים
2,595