218 / 264
דוד רם
|
218
מה כתבתי
הכתיבה שלי החלה עוד בבוקרשט, על ידי לא-כתיבה, בהיותי תלמיד כיתה ג’, אולי
ד’. כזכור לי המורה הורתה לכל הכיתה לכתוב סיפור חופשי על כל נושא שיעלה
לפנינו, על דף אחד. השיעור עמד להסתיים, ובעוד חבריי לכיתה משרבטים עדיין, או
אפילו ממתינים נינוחים לאיסוף ה"יצירה" על ידי מורתנו, אני בוהה מול הדף החלק
והנקי מכל רבב שלנגד עיניי. המורה פנתה אלי ושאלה מדוע אינני כותב. עניתי שאין
לי רעיון מעניין, אולי אחר כך. גיליון הנייר נאסף יפה בידי המורה ללא אומר. אל
תשאלו על הציון בו זכיתי.
סיפרתי לאימא את שקרה. ימים רבים היא טענה בגאווה, שאני, בנה, כותב רק כשיש
לו השראה.
אז אם אני לא מוכרח לכתוב, מסיבה כלשהי, אני תמיד ממתין להשראה. אפילו עד
בוא המשיח, ונראה שהוא לא ממהר כלל. חשבתי להציג כאן את הדף הריק כהוכחה,
אבל זה נראה לי חסר טעם.
כשחטאתי שנית בכתיבה היה זה בכפר יהושע, בהיותי שם בנוער העולה, עובד ולומד,
ועומד בתור במרפאה המקומית, לעתים די קרובות, בשל הסתגלות עורי העדין לאקלים
המזרח התיכון. דבר זה נגע לכולנו בקבוצת הנוער העולה. הסבירו לנו שזה יעבור. זה
עבר. החוויה המתמשכת במרפאה היא שנתנה לי את ההשראה שאימא התגאתה בה.
כך אירע שכתבתי והבאתי לכיתת הלימוד שלנו, לאחר עבודת הבוקר היומיומית, את
היצירה, בשם "התור". לא כיוונתי אל התור, הציפור הידוע או הידועה, איך שתבחרו,
העולה ארצה באביב ונוטשת בסוף הקיץ. אלא לתור הקבוע בארץ כל השנה ובכל
מקום. במסירת החלב במחלבה, במסירת הפרי בצרכניה או בכל קנייה שם, בעלייה
לרכבת העמק ועוד. אבל במרפאה, דווקא בקיץ עם המורסות וכדומה, היה ממש זמן
אבוד, מייסר ומתיש, בעיקר בשל מבקשי "רק שאלה", או "אני כבר הייתי בפנים".
למרבה ההפתעה רשימתי הקצרה, המתובלת בהומור והמדברת אל כו-ל-ם, זכתה
להערכה ונתלתה במקום ציבורי, במועדון שלנו, ובמרפאה. אמרו שאני יודע לכתוב.
אז אמרו, אבל למי היה פנאי? הכל היה נראה כמו מדינה בדרך. היינו עסוקים,
מושבניקים לעתיד.