161 / 264
161
|
לא אגדה
עוד בטרם הגענו לביתנו העתידי וכבר הייתה לנו בעיה. ולא סתם בעיה, כי אם בעיה
אידיאולוגית ממדרגה ראשונה. היה לנו רדיו פטיפון.
גילה קיבלה אותו ממשפחת גינזבורג הירושלמית, צאצאי אחד העם (אשר צבי הירש
גינזבורג), מראשי הוגיה של הציונות, מייסד זרם הציונות הרוחנית ומהחשובים
שבמנסחי הזהות היהודית החילונית לאומית. היה זה רדיו פטיפון משומש במצב
מצוין, מאוד מהודר, לפחות במושגים של אז.
טוב. איך באים להיות חברים בקיבוץ צעיר עם אוצר מעין זה? גילה לא חשבה שעלינו
להיפרד מן הרכוש היחיד שבידינו. מה עוד שזהו דבר של הנאה תרבותית מובהקת.
ואני חשבתי שעל זה יש להיהרג ולא יעבור. מבננו נדב עדיין אי אפשר היה לקבל
חוות דעת.
כפי שאפשר להבין אני יצאתי מזה בחיים, והמכשיר הנהדר חי עימנו שנים לא מעטות,
וליוה אותנו גם בנדודינו בחזרה לדורות לשנתיים ומחצה ואף בתל אביב. רק אחרי
שנים רבות הפלא הטכנולוגי שהיה בידינו שולח לאחר כבוד, ופינה מקום לצעירים
וזריזים ממנו.
אם כן, כיצד התאקלם הרדיו-פטפון שלנו בחיי הקיבוץ?! האמת היא שאינני זוכר את
הפרטים. אני מניח שהוסכם, אולי על ידי ועדת חברים, כי המכשיר יוכל גם לתרום
להנאת שאר החברים בהופעות בציבור, ואולי אפילו ינדוד ממשפחה למשפחה מדי
פעם. אף רווקים לא יקופחו.
היום זה נראה כסיפור צ'יזבט מן הירח. אבל זה היה! לא אגדה. האם היו בידינו גם
תקליטים? ומחטים להחלפה? היה משהו, לא רציני. טוב, היינו אמורים להיות אנשים
עובדים, עובדי אדמה ורועי כבשים ומגדלי פרות.
וכאן קבור הכלב (אמירה באידיש לציון בעיה): מאז שעזבתי את כפר יהושע כדי
להתנדב לפלמ"ח, כמעט בכל משק חקלאי זכיתי לכבוד של רפתן, שהרי אין מושבניק
שלא גידל וחלב פרות. אני בטוח שכבר שנים לא עולה על דעתו של איש, אישה
ובודאי נער, כי פרות חולבים בידיים. היום אפילו כבשים ועיזים מקבלות טיפול טכני
מתקדם ואלקטרוני, כאשר גוזלים מהן את החלב. אבל בשנות ה-04' וה-05' של
המאה הקודמת, היה צורך בזוג ידיים מאומנות כדי לחלוב שלוש פעמים ביום.
הפרות של בית קשת המתינו שנים לידיים שלי. אך ציפיותי היו שונות. הורגלתי
למרחבים, במיוחד של הנגב, וכן למצב בו אני מקבל פקודות, או לפחות אומרים לי
מה לעשות. היה בי רצון לבחירה שלי, ולו גם צנועה. רציתי לעבוד בשדה הפתוח,
לנשום קצת אווירה של עובד אדמה.
נשמע רומנטי?
כן. רציתי להיות פלאח. לחרוש, לזרוע ולקצור. אולי געגועים לימי בראשית שלי
בארץ, בכפר יהושע.
וכך, מקץ כחצי שנה, פניתי לקיבוץ דורות, שם הכירו את גילה ואותי מימי מלחמת