156 / 264
דוד רם
|
156
- הרגע... הטלפון...
- שמענו, שמענו, הקהל שואג מלוא הגרון.
- לדוד קליין נולד בן.
צחוק רם מתגלגל ומחיאות כפיים שוברות אוזן מכל עבר, כולל אותי. עוד רגע אני
נרגע מהצחוק הבלתי נשלט ומצליח לחשוב... זה... זה יכול להיות... נכון... הרי...
אני רץ אחרי "המודיע", מחזיק בו ומטלטל אותו:
- אתה שמעת את זה? באוזניים שלך?
- כן, הייתי תורן בטלפון.
ארזתי בחופזה, ולפי הזמנתו של האלוף חיים לסקוב נסעתי במכוניתו למחנה השריון
ברמלה. יחד עם חיים היה גם מפקד השריון דובז'ה (כינוי), שאת שמו האמיתי
לא ידעתי, אך הוא היה פעיל ידוע ב"הגנה" ושניהם ידעו לשתות יפה. לכן עצרנו
לאתנחתא בחיפה ואני שתיתי מיץ. לנתי קצרות ברמלה, ובבוקר נסעתי לבית החולים
ברחובות לפגוש את גילה ואת בני נדב.
גילה, כיאה לימים ההם, הגיעה לחדר הלידה בקומנדקר מדורות. טלטולי מכונית
השדה הידועה והאמינה, זרזו אולי את הלידה, שהייתה קלה. כל הלידות במשפחתנו
הקטנה היו קלות. מה לעשות! כן ירבו.
www
לאחר חופשה קצרה הוזמנתי להדריך בקורס קצינים במחנה דורה ליד נתניה. ואת
מי אני פוגש שם? קל לנחש, הרי זה מובן מאליו, את ידידי עודד ארזי (פקר) מכפר
יהושע, שנקרא לאותה מטרה. החל משנת 4491 הלכנו יחדיו לקורסים. מ"כים, מ"מים,
קציני חבלה, מדריכי טופוגרפיה והשד יודע מה עוד. מובן שכללית לא נפרדנו כלל,
הלא שנינו מאותו הכפר. בליל הגשרים עודד היה בגשר עזה ואני בגשר אלנבי. ואף
לארצות הברית נסענו יחדיו. על עודד ידידי פרק נפרד.
בישיבת חירום פרטית עודד ואני החלטנו כי לא נעמוד יותר בנדרש מאיתנו, כי נגמר
לנו הסוס. אני הייתי מגויס כבר שש שנים רצופות, יום ולילה, ועודד קרוב לארבע
שנים. בזמנו ניתנה לו אפשרות, לפני מלחמת העצמאות, לחזור לעבודת המשק בכפר,
תוך התניה מפורשת, שאחיו הצעיר יותר מרדכי (מוט'ה) יתגייס במקומו. מוט'ה, סייר,
נפל בתאונת מטוס קל תוך כדי פעולה.
רוֹ,
ַ
פנינו אל מפקד קורס הקצינים, אלוף משנה מאיר זורע (זרודינסקי) המכונה ז
רוֹ הבין לרוחנו,
ַ
וביקשנו להשתחרר ממלאכת ההדרכה בשל היותנו "גמורים". ז
כדבריו, והבטיח כי יכתוב מכתב עוד באותו יום אל האלוף לסקוב לקבל את אישורו
ולשחררנו. הוא דרש מאיתנו להתנהג כיאות ולהמשיך בהכנת המדריכים עם כולם.
בין "כולם" היו שלמה להט (צ'יץ'), לימים אלוף וראש עירית תל אביב, בצלאל צ'ריקובר
ידידי, אותו הכרתי עוד בנגב כשהיה חבר קיבוץ משמר הנגב והרצל שפיר, בעתיד