155 / 264
155
|
לא אגדה
ותרגילי אש חיה. את הקורס פתחנו במסע של יום שלם הנמשך אל תוך הלילה. שתי
פלוגות הקורס מצוידות בנשק וחגור מלא, כולל תרמיל גב עם כבודה ראויה. אם לא
די בכך, התברכנו בממטרי זלעפות של חודש אפריל ואת הקטע הלילי, בחזרה אל
המחנה, עברנו תוך חציית נחל שוצף. היה זה מבחן סבילות והישרדות, אשר שימש
ככלי מיון ראשוני. היו חיילים שכשלו ואף השליכו את נשקם, ואחדים שלא הגיעו
כלל למחנה. סרקנו היטב את השטח לאתרם, ואספנו את הכל עד סמוך לאור שחר.
מאליו מובן שמספר חיילים שוחררו מן הקורס.
לי, שכבר לא הייתי בחטיבת הנגב, ובעצם גם לא בשום יחידה אחרת, לא הייתה דרגה
רשמית לשאת על כותפותיי, דבר שלא הטריד אותי כלל. עשיתי את עבודתי כמ"פ
בלי שום בעיה. הייתי סמכותי, ופקודותיי כובדו ללא עוררין. הייתי קפדן, ופלוגתי
התנהלה היטב. הכושלים במבחן ההישרדות אצלי היו ממש ספורים.
בוקר אחד, ערפילי מאוד, בשולי האביב, לאחר שילוח הפלוגה לריצת הבוקר, הלכתי
עם מפקדי המחלקות לראות מי ומי מגיע בשעה כה מוקדמת, באוטובוס הראשון, לשער
המחנה. אני בוחן את קרעי הערפל בעיני ואומר למ"מים: "חבר'ה, חתיכה מגיעה".
החבר'ה פתחו עיניים. אנו מתקרבים אל השער ואני נאלם דום. ממרחק בטוח יחסית
אני לוחש: "חבר'ה, זאת אשתי".
גילה צעדה לעברנו, עטופה יפה במעיל גשם רחב ונושאת תחת ליבה את בננו נדב.
כמובן שבאותם ימים לא ידעו מראש את מין הילוד וכמובן שטרם נבחר שמו. קיבלתי
בהפתעה ובשמחה את פני האם לעתיד. ישבנו בשקט וגלגלנו שיחה עד לאוטובוס
הבא. גילה עדיין עבדה כגננת בקיבוץ דורות.
לימים, בהשראת אותה תקרית בערפל, כשכבר הייתי שחקן בתיאטרון "הבימה",
כתבתי מערכון קצר לחוליית חלטורה (עבודה צדדית) ובה שלמה ברטונוב, אלברט
כהן וברוך דוד. אלברט (ברטו), שהיה גם נגן אקורדיון, זמר ומוזיקאי מחונן, מלבד
היותו שחקן, חיבר מוזיקה, והם עשו קצת דמי כיס. איני זוכר מה אני קיבלתי עבור זה.
www
את סיום הקורס ציינתי בתקיפת מוצב מבוצר, בתרגיל אש פלוגתי לעיני ראש מחלקת
ההדרכה חיים לסקוב. בערב הוא אף נשאר להיות עמנו במסיבת הסיום. המסיבה
התארכה עד אחת בלילה. כולם קצת שתויים, שרים ומספרים זוטות מעניינות מהקורס
ובדיחות מעל במה מאולתרת. כל מי שעלה בשלב עליז זה על הבמה, הרים אצבע
קטנה ולא אמר דבר, אף לא מילה, התקבל במחיאות כפיים סוערות. מושב ליצים. ואז
עולה אחד על הבמה ומודיע ברמקול:
- הרגע התקבל טלפון...
מחיאות כפיים מחרישות אוזניים ומתמשכות. הבחור לא יכול להשמיע הגה. הוא
מבקש הקשבה בסימני ידיים נואשות... המהומה שוככת איכשהו.