10 / 264
דוד רם
|
10
זעם הים
הגלים עמדו מעלי כחומה ענקית ומרושעת. הם לא עמדו. הם אמרו להסתער עליי.
חומה לבנה ירוקה גועשת, קופצת, נעה לקראתי, לועגת ומלאת חדווה להחריב. מה
עכשיו? הישכך הים מזעמו? לאחר הישמדי, אולי. לרגע נראה היה כי החומה הזדונית
קפאה. לא היא, אני קפאתי. אגדות מספרות, שבצל סכנת מוות חולפים כל חייך
כבסרט מהיר. יש בזה משהו.
הים ואני לא ממש ידידים. טבלתי ושחיתי פעמים רבות, אך לא התיידדנו. הוא מטיל
עליי אימה, כי פעמיים נחלצתי ממלתעותיו. פעם בידי חייל אנגלי שזיהיתי לפי
הדסקיות שעל צווארו. ובשנית בכוחות עצמי, כי לא הייתה כל נפש חיה בסביבתי.
אבל הפעם זה רציני. אם מידי אלוהים או שטן, אני לא יודע להבדיל ביניהם, אני אהיה
פטור מכל חובותיי עלי אדמות. הם עובדים כנראה ביחד. תוך שניות אלה של חשיבה
איוולת, חומת ים-הרצח מתנשאת וזעה. ואני שומע סירנה מייללת נוראות, קודחת
לתוך אוזניי לשגע, אפילה כהה בירוק-כחול מערסלת את כולי וצליל הסירנה הופכת
לטרטור טלפוני. אני נחנק... ומאימת המוות מתעורר.
זה השעון המעורר הארור. אני שולח יד להשתיק אותו ומעיף אותו הרחק אל הרצפה.
ברגיל אני לא משתמש בשעון מעורר, כי אני מתעורר בעצמי כשנחוץ לי, על פי רוב
זמן מה לפני המועד הנדרש. הטלפון, לעזאזל... אני די מעורפל.
אני קם יחף ומרים את השפופרת.
- גילה?! מה גילה, היא לא פה, היא בחו"ל בהה... במוסקבה... לא, בלנינגרד.