לא אגדה - דוד רם

208 / 264

דוד רם | 208
התאומות. ים שקט ונעים להפליא.
- אני חושב שיש לנו משהו! חוט החכה נמתח, אני מושך משהו... כבד. מושך
ומוציא... לעזאזל. נעל שחורה ומסומרת. אני מעיף אותה לכל הרוחות, הרחק, שלא
תצחק לנו שנית. גלי חוף זעירים, כמו מתלמדים, מלטפים את רגלינו. אפשר להתקדם
מעט, להטיל קרס יותר עמוק. נדב עולה על סלע שטוח, נמוך, לעקוב אחר השליפה
הבאה. השמש מתחילה לעבוד ביתר רצינות, אך עוד לא טורדת.
- הופ! יש לנו משהו. אני מעלה את החכה ועל הקרס משתולל לו ומתנוצץ בשמש דג
יפה, לא גדול, כגודל כף יד בוגרת פרושה. הוא דומה לאמנון. אך כאן הרי לא הכינרת.
נדמה לי שהדייגים מכנים אותו סרגוס.
אני לא טורח לוודא זהות. סרגוס, שיהיה. אני מחלץ את השלל מן הקרס, ומניחו על
הסלע השטוח, מרחק סביר, שהסרגוס לא יעלה בדעתו לשוב אל חיק אימו באחת.
הוא מפרפר, מלא חיים, כנגד עיני נדב, שלא נראה ממש מאושר בחברתו. ואילו אני,
באיוולתי, מנסה לחנך את בני לעוז רוח:
- אתה יכול לנגוע בו.
- אני לא רוצה. הוא דוקר, עם הסנפירים.
- אז בעוד רגע הוא יהיה שקט לגמרי.
- אני לא רוצה. אני מוכרח?
- לא, בטח שלא. רציתי שתתרגל. זה נחמד לדוג.
- אז לא עכשיו.
- טוב. אז תביא את הסל ותכניס אותו, אם תרצה. תקרא גם לנועה, נעשה לה הפתעה.
נדב פנה אל חבורתנו ואני השלכתי חכה. ים שקט, משיב את קרני החמה כמו מראה.
נדב חוזר, הסל הקטן בידו.
- אבא!
- כן. אני עם פני לים.
- נועה איננה. אני עדיין לא פונה לכיוונו.
הג’יפסטר - נועה כאילו נוהגת, נדב וגילה בחוץ