לא אגדה - דוד רם

דוד רם

212

באותה מלחמה.

כפי שכבר ציטטתי את יגאל אלון, הזכות הגדולה של הפלמ"ח הייתה היותו יצירה

מקורית של נוער ארץ ישראל. במבנהו, ברעות, בדרך המיוחדת של עבודה ואימונים,

שלא היה להם אח ורע בעולם. בהקמת מסגרת כמעט לכול ענף לחימה ביבשה, בים

ובאוויר, וכן בהקמת יישובים חקלאיים, גם באמצע תקופה של לחימה.

www

עודד ואני השתייכנו לפלוגה ב’. היו אז שמונה פלוגות, טרם הוקמו הגדודים. קירבה

של ממש החלה להתרקם בינינו בקורס כללי של ההגנה למפקדי כיתות בקבוצת גבע

בעמק יזרעאל, והתהדק בקורס המ"מים הידוע בג’וערה. מוישל’ה רבינוביץ’, אף הוא

מכפר יהושע, היה עמנו, אך לא תמיד. עם עודד נפגשתי מדי פעם בקורסים שונים,

במיוחד בקורסים ייחודיים של הפלמ"ח, כמו אימון הלוחם העצמאי, קרב פנים אל

פנים (קפ"פ) ואקדח. הקורס האחרון אותו עברנו יחדיו היה לקציני חבלה ומיקוש.

הוא התקיים בקיבוץ רוחמה ב-5491. בליל הגשרים, 6491.6.61 פעלנו שנינו כקציני

חבלה. עודד בגשר עזה ואני בגשר אלנבי.

במהלך מלחמת תש"ח נפגשנו בחטיבת הנגב. עודד כקצין מבצעים של גדוד 7,

ומוישל’ה רבינוביץ’ כמ"מ בפלוגתי לפני שעברתי למטה החטיבה כקצין חבלה. היו

אז בנגב עוד בני כפר יהושע, מהם שגם נפלו. את ה"מקצוע" הזה שלי ירשו בני נדב

ונכדי הראשון מתן. שלושה דורות של "חבלנים", לצערי.

הקרבה החברית-אנושית בין עודד וביני, הפכה לאחר מלחמת תש"ח לידידות מופלאה

שקשה לי לתארה במילים. היא התקיימה למרות הריחוק הגיאוגרפי,היומיומי. הוא

בכפר יהושע במשקו, שעיקרו רפת חלב מצליחה המחייבת ריתוק יומיומי, ואני בבית

קשת, בדורות, בתל אביב, ועתה בכפר ורדים. זה נשמע משהו פאטתי. אך זה היה. זה

אולי נדיר, אבל קיים.

תרצה ועודד ביקרו פעם אצלנו בתל אביב, דבר לא פשוט עבור אנשי משק עם בעלי

חיים. אירחנו אותם בשמחה רבה, ויצאנו לאיזה בילוי עירוני, קולנוע או תיאטרון,

אינני זוכר. אך ביתם בכפר היה תמיד פתוח בפנינו. תמיד נהננו להגיע לשם ולשהות

בחברתם בסוף שבוע או בחג, כאשר אנו מלווים את הרחבת משפחתם.

בעוד אנו עצלים, חובקים רק בן ובת, לתרצה ועודד היו כבר שלוש בנות. במשפחת

חקלאים, בה העבודה מפרכת והבנות על פי רוב "פורחות" תרתי משמע, מייחלים

לבן. הלשונות הרעים בכפר סיפרו שעודד כבר חושש ל"נסות". ואז הגיעה מהפכת

אוקטובר 5691 ה-22 בחודש. בשעה טובה ומבורכת נולד ארנון.