72 / 264
דוד רם
|
72
הייתה אז, כפי שציינתי, משמעת מים. בהתקרבנו לבסיס בנען, כאשר עיניהם של
חניכי כלות למנוחה ושתייה כמו סוסים ש"מריחים כבר את האורווה", ביצעתי פנייה
חדה ועשיתי מעקף דרך הכפר הערבי נענה, אותו עברנו גם בצאתנו. הייתה בכך
הארכה של הדרך ביותר מקילומטר. אך הרי לשונם כבר הייתה יבשה.
אינני יודע אם חניכיי קיללו אותי בליבם. לבטח חרקו שיניים, אך הכיתה התנהלה
למופת.
כמ"כ השתלמתי במקצועות נוספים, כמו אקדח, טופוגרפיה, אלה קצרה וסכין.
הדרכתי בנען והן בגבעת ברנר, לשם הגיעו מגויסים חדשים ממשקי ההתיישבות
העובדת, ביניהם משה שמיר ממשמר העמק, שלמה רוט מאפיקים, חנהל'ה טבנקין
מעין חרוד, תמר מהרשק מאשדות יעקב, לימים אשתו של חיים בר-לב, ואחרים.
אהבתי את פעילותי כמדריך ונהניתי לעשות זאת במקומות שונים בפלוגה ובהמשך
גם בגדוד. משנה מקום משנה נוף, כללי ואנושי. כפרס, או אולי התראה אחרונה,
נשלחתי בקיץ 5491 ללא כל התייעצות עמי לקורס מפקדי מחלקות (מ"מ) בג'וערה.
שם נפגשתי, כמובן מאליו, עם עודד ומשה, ידידיי מכפר יהושע, אחים לשמחת
העשייה. היה זה כמובן קורס כללי של ההגנה. הפלמ"חניקים, כמקובל, שוכנו באוהל
נפרד אך התאמנו ללא שום הפרדה.
מפקד הקורס היה יגאל (סוקניק) ידין, מי שהיה קצין המבצעים של צה"ל במלחמת
תש"ח ורמטכ"ל בהמשך. איש מקסים, מרתק בהרצאותיו, סמכותי וקפדן, אך נעים
הליכות. ברבות הימים יהיה ארכיאולוג וחוקר נודע. מפקדי המחלקות היו משה לרר,
וצביק'ה הורביץ מפתח תקווה, מדריך צעיר מחונן, מפקד מחלקתנו, חביב ואהוב על
כיתת סיירים בגבעת ברנר, 5491. מימין: המדריך הגדודי איתיאל (איתי) עמיחי, לולו, אשר,
יזהר, אברהם, אחיק, דוד. למטה משמאל: חיים, כוכבא, מורי. מלפנים: מוטק'ה