68 / 264
דוד רם
|
68
הוא חבר קיבוץ מעוז חיים, ונחשב כראשון שהוביל את טיולי הנוער בארץ. בפלמ"ח
היה בשורות "המסתערבים", ובין השאר פעל רבות בהעלאת עולים מארצות ערב.
הוא נפטר בפברואר 4102. בעקבותיו פתח הפלמ"ח את מסעות המדבר, שהיו לדבר
של קבע.
אנו, פלוגה ב', יצאנו למסענו הראשון בנגב בחודש מרץ 4491, כשנקודת היציאה
שלנו הייתה קיבוץ רביבים. חנייה ראשונה, תל רחמה, ליד ביר (באר) רחמה, המקום
בו שוכנת כיום העיר ירוחם. לילות המדבר בחורף קרים ביותר, בעוד בימים שורר
חום כבד. עמדנו להמשיך, אך התגלתה סטייה בניווט. חיכינו זמן רב, החשיכה כבר
ירדה, אך טרם ניתנה הוראה מפורשת ללינת לילה. שלפנו שמיכות והתארגנו לשינה
מאולתרת, בעוד הסיירים מתעקשים לאתר את הנתיב הנכון.
עם בוקר נראו שמיכותינו כמשטחי קרח בשל הטל הכבד והקור שאחריו. הקדמנו
להתעורר מן הקור הלא צפוי של השחר המדברי, והתחלנו לנער את השמיכות מן
הקרח, לארוז את הציוד ולהמשיך מיד, גם כדי להחזיר מעט חום לגופנו.
עתה עשינו את דרכנו אל המכתש הגדול. המכתש היה עבורנו הפתעה מדהימה. אך
שעתיים לאחר מכן, כשהגענו אל המכתש הקטן, הפליאה הייתה גדולה בהרבה. זאת
בשל יופיו, וכן בשל האפשרות להקיף את מלוא הדרו במבט עין אחד. בהמשך הגענו
לסדום לחנייה קצרה, שם חידשנו את האספקה בתרמילינו.
בלילות המדבר הקרים נהגנו להעלות מדורות לא רק לשם החוויה, הקפה והשירה,
אלא גם להפיג מעט את הקור העז. לפני השינה היינו קוברים את הרמץ הנותר מן
המדורה בשוחה אישית שטוחה, מכסים בעפר וישנים מעל. כך אפשר היה להתחיל
לישון עם מעט חום מלמטה. בהמשך העייפות כבר הייתה מכניעה אותנו. שקי שינה
עוד לא היו מוכרים במקומותינו. הזריזים שבינינו למדו לאלתר: היו מקפלים שמיכה
לשניים לאורכה, תופרים את הצלעות החופשיות, וכך התקבל שק שינה מקורי. זה
הבטיח שלפחות כפות הרגליים לא ייחשפו לקור הלילה.
בהר סדום ביקרנו בארובה הנודעת, הקפנו את ההר ממערב במעבר צר מאוד בשם
ואדי מחוואט, שנראה לנו כאוסף נדיר של ביסקאוטים ענקיים זקופים. במקביל להר
סדום המשכנו צפונה לאורך החוף עד ואדי זואירה, נחל זוהר היום. מפתחו עלינו
בכיוון צפון מערב, ולאור הירח עמדנו נדהמים מול יופיו של קאסר (מיצד) זואירה
הצלבני. היינו מותשים למדי מיום הליכה ארוך, חם מאוד ומחניק בין כותלי הערוץ
הצר יחסית. היינו גם מאוד צמאים, כמעט עד ייבוש, מאחר שגבי המים שציפינו
למצוא בדרכנו היו חרבים.
היות שדרכנו התארכה יותר מן הצפוי ולא היה ברור אם נמצא מקורות מים בהמשך,
הייתה הוראה לא לפתוח מימיות. משמעת המים, שכיום מגנים, הייתה אז כורח. עניין
מעשי מאוד, לא קפריזה. שום עוקב מים צבאי או אחר לא היה אמור ללוות אותנו.
עוקב מים היה רק לצבא הבריטי, ולנו בכלל לא היה מוכר.