לא אגדה - דוד רם

לא אגדה

ונוהלה על ידי מג"ד הראשון נחום שריג מבית השיטה, לימים מפקד חטיבת הנגב.

הפעולה בליל וינגייט בתל אביב, שהוזכרה בקטע על נפילתה של ברכה פולד, הייתה

פעולה של כוחות שונים של ההגנה ולא היה בה למעשה פיקוד טקטי של מ"פ או

מג"ד. החוליות היו עצמאיות בשטח, עם הוראות מקדימות ברורות. מבצעי הפלמ"ח

טרם מלחמת תש"ח נעשו במסגרת מחלקה או מחלקה מוגברת, עד שתיים.

המ"מ לא עבד במשק, כפי שעשו הטוראים והמ"כים. הוא היה בקשר עם אנשי

המשק בכל הנוגע למחלקתו, אך עסק בתכנון ופיקוח על האימונים. הוא יכול היה

להדריך במקצועות בהם היה מיומן במיוחד כמו חבלה, קפא"פ (קרב פנים אל פנים)

, טופוגרפיה או "אימון הלוחם העצמאי". במטווח ובאימוני נשק היה אחראי על כל

פרט, לפני ותוך הביצוע, עד לשלב הסקת מסקנות. הוא היה אחראי סביב השעון לכל

דבר במחלקתו. הכיר את כל חייליו אישית והיה מופקד על הערכת יכולתם וקידומם

בעתיד. היה מחויב לבדיקת כל המכתבים שהגיעו אל אנשי מחלקתו. בקיצור, אם לא

שכחתי משהו, חתיכת עבודה יומיומית בלי הפסקה.

המחלקה שקיבלתי הייתה הכשרה מגויסת, גרעין עתידי להתיישבות, דבר שהפך

לשגרה בתנועות הנוער. הם הגיעו לבית הערבה מעין חרוד. שתי כיתות בנים וכיתת

בנות, מבנה מקובל. לבנות הייתה מ"כית, דבורה שטורמן, היא עצמה בת עין חרוד,

מן המשפחות הוותיקות והנודעות בפעילותן בארץ. המ"כים היו יואל אודם מירושלים

ויונה גודני מחיפה, שניהם בהמשך בחטיבת הנגב.

שטחי האימונים בסביבת בית הערבה התאימו לכל אימון שדה ואף למטווחי רימון

יד ולניסויים מוגבלים בכלי נשק קל. אני זוכר את עמוס חורב (סוחצ'בר) עורך

ניסויים בהתקנת משתיק קול לאקדח "אצלי" בבית הערבה. באימונים, ובכל מה שנגע

למחלקתי, הייתי מאוד קפדן, שלא לומר קשוח. אבל מעבר לפעילות המתחייבת

הייתי פתוח ומקשיב. וליד המדורה בערבים הייתי אחד מהם. סביב למדורה, עם הקפה

המסורתי, היינו מזמרים כמו בתנועות הנוער. חשבנו שלשיר זה לבלות.

בבריכות הדגים, חלק חשוב בפרנסתו וקיומו של המשק, הייתה מכה קשה של

שקנאים. עופות כבדי משקל אלה, עם מוטת כנפיים של למעלה משני מטר, היו

מסוגלים לשלות חמישה עד שבעה קילו דגים טריים ביממה. יום אחד, בהסכמת מרכז

המשק, נטלתי רובה אנגלי ובכדור אחד מכוון היטב הפלתי שקנאי. על פי גודלו הוא

היה אחד מנכבדי העדה של הטורפים. עוד מרחוק הבנתי שלא אוכל לשאת אותו

בידי. גייסתי זוג אופניים, קשרתי איכשהו את הניצוד והובלתי אותו בהליכה אל

המחנה כשבוי ללא זכויות. בערב ליד המדורה הפשטנו את עורו כדרך שמפשיטים

עגל. לא הייתה כלל אפשרות למרוט את נוצותיו. צוות טבחיות וטבחים שלנו עשו

ממנו מטעמים, ומרק חופשי לכל דורש. אמת, טעם הבשר הזכיר מעט טעם של דגים,

אך על כך לא יכולנו לבוא בטענות לקורבן. דומני כי אחדים מצעירי המשק הצטרפו

לחפלה, והשירה עלתה לשמיים. על בטן מלאה עוד יותר נעים לשיר. הרגשנו את