89 / 264
89
|
לא אגדה
אפשרות, קלושה מאוד אומנם, של היתקלות בגורם עוין. היינו יוצאים במסגרת
מחלקתית על גבי משאית עד מעיין הפאשחה. יורדים מול הצוק הניצב כקיר חוסם,
ומתחילים לטפס בשביל לא שביל, שרגלינו כבר קידשו פעמים רבות. נשאנו עמנו
חמישה רובים אנגלים, שני מקלעי ברן, שני תתי מקלע סטן, תחמושת בהתאם, ושני
תרמילי גב עם רימוני יד. לקחנו מטרות לירי במחצית הגודל המקובל.
פתחנו במטווח ברובה אנגלי, שהיה סוס העבודה העיקרי אז. מקצים של חמישה
לוחמים, יריית חמישה כדורים למטרות ב-001 מטר, ועוד חמישה כדורים למרחק
002 מטר. כעבור זמן מה הופיע בדואי שניצב על מצוק מתנשא גבוה מאוד מולנו.
הוריתי לאחד המ"כים לירות לכיוונו צרור קטן של מקלע ברן, כהתראה, מבלי לפגוע.
ואכן אורחנו הלא קרוא ויתר על ההצגה. לאחר מכן נטלתי יחד עם דודיק, מ"כ
מאשדוד יעקוב שצורף אליי לאחרונה, תתי מקלע סטן, ופנינו מעט הצידה לבדוק את
כשירותם. הסטנים, מתוצרתנו, לא תמיד פעלו כמצופה. תוך שאנו יורים לתוך סבך
של שיחים, החלו להתפוצץ סביבנו ואף בינינו דברים לא מזוהים.
התחושה הראשונה הייתה שאנו נרגמים ממקור לא ברור. חשבתי שכולנו נפנה לדפנות
הערוץ לתפוש מחסה. בפועל לא ראיתי נפילות לידנו, אך הפיצוצים נמשכו. הכל קרה
הרבה יותר מהר ממשך סיפורי עכשיו. לשנייה חשבתי שהבדואי שהברחנו הזעיק איזה
כוח עוין. תוך שנייה נוספת דחיתי את הרעיון כלא מתקבל על הדעת. המחלקה, לאחר
המטווח, חנתה במרחק סביר מאתנו והמתינה למטווח ברימוני-יד. דודיק ואני פסקנו
מניסוי הסטנים, כשלנגד עיניי, ממש קרוב, נחת רימון יד בקוע לשני חצאים.
ואז הבנתי. אנחנו ירינו אל תרמילי הגב מלאי הרימונים, מבלי שראינו אותם. לפני
תחילת המטווח הוריתי לאחד המ"כים להסתיר בצד את התרמילים עם הרימונים. הוא
הסתיר אותם כל כך טוב, שאף אחד לא ידע ממש היכן הם, עד שהתחלנו ל"דובב"
אותם. מזלנו שרימונים אלו היו קצת רדומים, כפי שהתברר. שיחק לנו המזל שרימוני
היד הישנים של ההגנה היו הראשונים לצאת לאור, בעיקר במטווחים. לפעמים הם
התעצלו להתפזר לרסיסים כנדרש, והם רק התבקעו מיריותינו ונפלו עייפים בין
רגלינו. לזה אפשר לקרא אש ידידותית.
ביטלתי כמובן את מטווח הרימונים, ותוך זהירות מופלגת קברנו אותם עמוק במקום
שאפילו עז לא הייתה בוחרת לטייל בו. כמעין בדיחה, הייתי אומר שמאז איני ירא
ממטח רימונים. עד היום אני נושא מתחת לברכי הימנית רסיס בלתי מזיק של רימון
הלם שהפעלתי בעצמי, לא בקרב. באתר המטווחים שלנו ערכנו תרגילי אש חיה
טקטיים, ובהמשך הגיעו אלינו יחידות פלמ"ח מן השרון לאותן המטרות. המ"כים
ואני היינו מוצאים בלילה את שביל העיזים מעל לצוק הפאשחה. אפשר שהצוקים
הסכינו עם העובדה שאת הפלמ"ח אין לעצור בעילה של חשיכה, או בשבילים שמפות
הוד מעלתו מלך אנגליה לא מצאו בהם עניין. השבילים הללו הפכו להיות משלנו.
כיום דוהרים לרגלי צוק הפאשחה הגאה, מעט מעל לפני הים, בכביש סלול. בשבילי