19 / 264
19
|
לא אגדה
www
האם היה ביתנו ירא שמיים?
במידה מסויימת, אולי. לא ממש. אמא קיבלה בצעירותה חינוך פתוח יחסית, ולפני
שחגרה את אחריות המשפחה על מותניה הספיקה לקרוא את הקלסיקנים הרוסיים
והצרפתים, טולסטוי, דוסטויבסקי ודיומא. מן הסתם קראה את הרומנים המוכרים
שלהם, דוגמת אנא קרנינה, האחים קרמזוב, אולי שלושת המוסקטרים.
באשר ליראת שמיים הייתה ספקנית משהו. כך נראה לי על פי ארציותה המעשית.
אבא נתן למסורת לזרום מעדנות בעורקיו, וראיתי אותו גם ברגעים של מסירות נפש,
בתפילת שמונה עשרה למשל.
ואולם היומיום שלנו היה נראה חילוני לחלוטין. באשר אליי, היה עלי מורא אלוהים
כלשהו, אבל הייתי חצוי. הייתי מהרהר בכך ש"הוא" יכול לראות אותי כל הזמן, בכל
מקום, ואילו אני לא יכול לראותו כלל. הייתי מהרהר ומערער, ולבסוף חשבתי כי הוא
בכל זאת כל-יכול, ומה אני? עובר חולף. על כן, בעיתות מצוקה אמיתית או פחד,
הייתי משנן ברציפות קריאת שמע של שחרית בנוסח מקוצר.
כזה אינסטנט. וזה היה עוזר, כך נדמה לי כשאני משחזר כיום את התמונה. אולי זה
פעל כמעין מנטרה, בדומה ליוגה. האמירה המכנית, הרצופה, הסיחה את הדעת מן
החוץ וחיזקה את הריכוז בפנים.
www
אמא מתה מפחד. הייתה בת 28, אבל היא הייתה ממשיכה לחיות, אני בטוח, אלמלא...
אני לא יודע כמה זמן כמובן.
איך התרחש הדבר?
אבא, שמעולם לא ראיתיו חולה ממש, נכנס לבית חולים איכילוב בתל אביב על
פי המלצת רופא, לבדיקות כלליות. לגבי אמא, בית-חולים היה הפרוזדור ממנו אין
חוזרים. תחושתה הייתה שאבא כבר בשערי צדק. ואז, בדירתם ברמת אביב, מול
דירתנו, קיבלה התקף לב ראשון בחייה. ביתנו נועה היא שמצאה אותה מעולפת, על
המיטה הזוגית. היא אושפזה באיכילוב והונשמה במסיכת חמצן. את המסיכה תלשה
בכוח מפניה, כי זה לא נראה לה דבר ראוי, וכך נאלצו לקשור את ידיה אל צידי
המיטה. אמא, פיזית, הייתה עדיין חזקה. היא חטפה עוד ארבעה התקפי לב, ונפטרה.
אבא לא ידע על כך כלל. היה מעורער, והועבר לבית אבות סיעודי, שם הייתי מבקר
אצלו בקביעות. אחותי סילביה שהתה בחו"ל עם בעלה לצורך פרנסתם. אבא נפטר
מקץ כשישה חודשים. מדי פעם היה אומר "אני לא רואה את אימא". אותי הוא זיהה.
אחותי ואני היינו לידו עד רגעיו האחרונים.