לא אגדה - דוד רם

דוד רם

ב-3191 קיבל אבא מכתב מביתו, בו נכתב כי אימו חולה מאוד ועליו לשוב מיד

הביתה. אולי אימו חששה כי הוא עשוי להיעלם לה בסוף לימודיו לארץ ישראל. כך

או אחרת, היה זה תרגיל מקובל, כאשר ההורים, מרוב געגועים או מסיבה אחרת, פנו

במכתב מעין זה לבניהם. אבל העובדה הייתה שאבא היה כבר בן 12, הגיל המחייב

גיוס לצבא הרומני. את סבתי זו אני זוכר כאישה בריאה, אם לארבעה, שנפטרה בגיל

08 ואולי קצת יותר.

אבא גויס לצבא ועל כותפותיו כסמל קרבי, ציון האומר "מועד מקוצר", בהיותו

סטודנט. בהמשך היה לסמל מחלקה קרבי ופיקד על מחלקה בחזית מול הבולגרים

במחוז דוברוג'יה. הוא נפצע פעמיים על ידי פגזי שראפנל, המתפוצצים באוויר מעל

לחפירות (לפי המקווה על ידי האויב). סבא ביקר את אבי הפצוע בקונסטאנצה, עיר

נמל ומחוז לחוף הים השחור. מנמל זה עברו נמלטים רבים בעיתות מלחמה, לא רק

מרומניה. רבים אבדו במצולות, ביניהם שתי בנות דוד שלי, עם בעליהן בדרכם לארץ.

עבור אבי, "המועד המקוצר" לשירות צבאי נמשך שבע שנים. מ-3191 עד 8191, עסק

באימון בסיסי ופיקוד, ריכוזי חירום ותמרונים, וארבע שנות לחימה, בעיקר בחפירות.

ב-9191 אבא נכנס עם הצבא הרומני לבודפשט לדיכוי המרד הקומוניסטי, שבראשו

עמד בלה קון היהודי, ולאחר מכן היה שותף להסדרי גבולות ועיגול פינות עד 0291-.

אכן מועד מקוצר.

לא פעם שוחחתי עם אבא על תקופת שירותו הארוכה. בחפירות, בחזית, לא נמצאו

קצינים. לא בשיגרה, ולרוב גם לא בפעולה. זה לא היה ממש לכבודם, מה עוד שהיו

עלולים להיפגע (עיין פזמונו של חיים חפר "הגנרל המקסיקני קסטנייטס"). כאשר

נועד ביקור של קצין גבוה, היה הקצין הממונה על הקטע מתלבש ומצטחצח, חוגר את

חרבו ומתייצב כנדרש. ברגיל היה יושב עם מרעיו בפונדק המרוחק דיו מן החפירות,

ושותה לשוכרה תוך משחק בקלפים.

אבא סיפר אף על ביקור הרמטכ"ל, המאיץ ברכב מרכבתו ההדורה, בעוברו מגיזרה

לגיזרה. פעם, בהזדמן הרמטכ"ל לביקור, החליטו חייליו של אבא ל "סדר" את קצינם

המצוחצח עם הופעת הפיקוד הגבוה. הם טמנו רימון יד בסיר לילה (אביזר חשוב

בחפירות גם ביום) ובעת שקצינם הציג את הגיזרה, הפעילו את הרימון. מאחר ובעל

הבית (אבי) וכל המחלקה ידעו את הצפוי, איש מהם לא התרגש ולא זז. ואילו הקצין

מיהר לקפוץ לתוך החפירה הקרובה תוך שחרבו נשברת תחת משא גופו, ומדיו ומגפיו

טעמו סוף סוף את בוץ אדמת המולדת.

שאלתי את אבא:

- תגיד, נתת פעם פקודה להסתער עם כידונים?

- כן, בהחלט.

- ממש כידונים? הצמד, ואחריי...

- אחריי לא היה מקובל אז. הפקודה הייתה קדימה! אבל אני איתם ומכוונם לפי