27 / 264
27
|
לא אגדה
בוקרשט
זה היה בנובמבר, חודש מושלג ברגיל אך אלוהים נטה חסד משום מה וציווה על יום
בהיר. לא זוהר, אך נוח. עד ששינה טעמו ולפנות ערב החל מוריד גשם דקיק. בטרם
האפיל את העיר שלח אותי אל העולם. לא שאל לרצוני. כמובן שלא עלה בדעתו
להתייעץ איתי או להציע לי איזו אלטרנטיבה, כמו אייל הצפון למשל, או פיל לבן
תם דרך. אפה עוד אחד, ושלח. כלאחר יד כנראה. המסורת המקומית אומרת כי הנולד
ביום גשום יהיה לקקן מטבעו. בזה אני מוכן להודות, וכך התברכתי במשהו לפחות.
שהרי הבורא, שהכל נהיה בדברו, שלח אותי אל העולם ללא פרווה ראויה שתגן עלי
מפני הקור, ללא ציפרניים או טלפיים חזקים שאוכל להתגונן בעצמי, קרניים של
ממש, או לפחות רעל מהיר שאפשר להתיז על אויב הראוי לכך.
עירום ועריה, כמו כולם.
לשם פיצוי הוגן, וזאת אומר לזכותו של הנ"ל, הוא המציא את האימהות. אני לא
מתכוון לאם היהודייה, שיש לה מוניטין מוכר בעולם (בעולם הזה אני מתכוון, שהרי
על העולם הבא אין לי כל ידיעה של ממש). אני מתכוון לאימהות בטבע, על גוניהן:
מלביאות, פילות, כלבות ים, דובות הקוטב, גודלן וחום ליבן המפתיע, וכן הלאה.
וכשאני מתבונן בכל אלו אני אומר "ברוך בורא האם".
מובן שכאשר יצאתי מן החשיכה החמה בה שהיתי פתחתי ביבבות וצרחות נוראות.
אולי באיזה חוש שישי, שאני סבור שאין לי, חשתי שזה עולם אכזר, פראי, שעלי
להיאבק בו על אף האמצעים הדלים בהם הייתי מצויד. לא היה לי מושג שיטלו ממני
עוד חלק קטנטן כדי להפוך אותי ליהודי אמיתי.
נולדתי פחדן, ביישן ועצלן, וכל חיי אני נאלץ להתגבר על כל אלה, כי אין ברירה.
אמי, שהייתה מנהל המשפחה בפועל, דאגה לחינוכי הטוב ולכל דבר שהיה קשור
לילדיה. הגבר, המכונה ראש המשפחה, היה כמלך בגדוד. הוא היה המפרנס. כל השאר
הוטל ברגיל על הגברת. זה היה נוהל מקובל ברומניה, עוד לפני הכיבוש התורכי לפני
למעלה מ-004 שנה, וכמובן לאחר הכיבוש האמור. אבי לא חרג בנושא זה מן הנורמה.
הוא לא ידע בדיוק כיצד חותכים עגבניה או מדיחים כוס קפה. את כל זה סיפרתי כבר
בפרקים הקודמים, ואני רק שב להבהיר את האווירה המקובלת בעיר בה גדלתי.
כמטחווי ארבע שנים מסינר אמא הייתי מוכן איכשהו לתקופה חדשה, עם סקרנות
גדולה לקראת שנות הלימוד שנקראו: הגימנסיה.