31 / 264
31
|
לא אגדה
הדחף למהר הזכרתי לעצמי: רד מתון בטוח. לנוף אל העמק, שנתגלה מדי פעם, כבר
לא נתתי את דעתי. בבית לא יודעים...
לא היה שעון על ידי, אך הערכתי שאני כבר למעלה משעה בכיוון למטה. הסחת דעת
של רגע ואני מול צמחיה דחוסה, עצי ענק ושרכים ו...שביל אין.
עובר בי רעד, זיעה כלשהי על המצח. איך אבד השביל?! בבית לא יודעים...
הייתי על השביל, אז איך... את חומת היער הזו אי אפשר לעבור. אף אחד לא יודע
ש...
לאט לאט. אני אחזור אחורה, כך. זה דומה למקום שהייתי קודם, אבל אני לא בטוח.
יש... יש פה איזה שביל, אבל זה נראה שביל אחר. לאן השביל האחר מוביל? הוא
נראה בכל זאת כיורד.
יורד, אבל לאן? אני אתחיל ונראה. כן, אני בכל זאת בירידה. דומה ולא דומה. ברור.
בעלייה הוא נראה אחרת, בירידה הוא שונה. אני אמשיך. שמע ישראל אדוני אלוהינו
אדוני אחד. אני לא ממש מאמין, אבל בעת מצוקה אני אומר את זה. זה עוזר, אולי.
בינתיים עברתי כברת דרך ואני קצת יותר בטוח. אני לא מזיע, צועד, מתאושש. ואז
אני שומע, או נדמה לי שאני שומע רעש. מנין?! הרעש גובר, נדמה לי שעוד מעט הוא
יחריש אוזניים. אלוהים! זה השואג. המפל הלא נחשב. ברוך אתה - אסיתרא בלגינא
קיש קיש קריא - שאג, שאג ידידי, קח אותי אליך. אליך... אנחנו מכירים זה את זה.
קח אותי הביתה.
רכנתי ושתיתי מן המים הברוכים, כצדיק המנשק את עפר ארץ הקודש.
מפל השואג שקרא והציל אותי