34 / 264
דוד רם
|
34
כאשר הגדה הרומנית אבדה לנו והגדה הבולגרית הייתה בבחינת נעלם, הייתי מודאג.
הרגשתי שמלבד מים רבים אין לנו אחיזה בשום דבר. תולעת של חרדה כרסמה בלב.
אבל אבא ואמא עימנו. לא לדאוג.
כשחזרנו מרחב הנהר היה יותר ידידותי. היה חם יותר והגלים היו עצלים, רגועים. זה
קיץ, לא?
גם בחורף היה בילוי. אני זוכר את אבא אוחז בחבל המזחלת ומושך כסוס נאמן
במלכתו, ואני יושב כנסיך, מזמזם משהו ומקפיד שמסע השלג שלי יארך אפילו לא
שנייה פחות ממסעה של אחותי, שזימזמה במזחלת לפני.
רוחות מלחמה
אבא חזר היום מן העבודה ובעינו מה שמכונה "פנס". חבטה הגונה, שאי אפשר
להסתיר. כפי שציינתי אבא עבד במשרד של חברה גרמנית להובלה. היה מנהל
חשבונות ברמה ראויה. הבטנו מודאגים בפניו של אבא.
- מה קרה? שאלה אימא.
- ירדתי מהחשמלית...
- ו...
- הדלת הכפולה נסגרה והפילה אותי. נחבלתי בעמוד התחנה.
בלילה התקשיתי להירדם. שמעתי לחישות. אבא לחש, הסביר לאמא שמנהל המחלקה,
גרמני בשם דאננברג, חבט בו. לאחר יומיים שלושה, ראיתי את דודי יצחק שהוכה
ברחוב באמצע היום. היה קל לזהותו כיהודי אף ללא זקן, פיאות או לבוש אופייני.
- כלומר מספר תלמידים מוגבל, כאשר הדבר
Numerus Clausus
באוניברסיטה הוטל
היה מכוון נגד יהודים. בבתי הספר התיכוניים הערימו קשיים, בייחוד במעבר מן
הכיתה הרביעית לחמישית בגימנסיה. משהו מקביל ל"סקר" שהיה נהוג פעם בארץ.
אמא, שטרם נוצרו עבורה דלתות נעולות, במיוחד כאשר מדובר בילדיה, התיישבה
מול מזכיר הגימנסיה הכל-יכול, והודיעה כי באה לקבל את כל המסמכים שלי כדי
שתוכל לרשום אותי בבית ספר אחר. זאת מאחר שלפי פרסום תוצאות הסקר ציוניי
היו, לכאורה, לא מספקים, ולכן הועדפו אחרים לפני.
תוך שיחה ערה ומנומסת, אך תקיפה, המזכיר הקשוח התקפל, הודה שאני תלמיד ראוי
ולא החזיר את המסמכים שלי. שבתי ללמוד באותה גימנסיה. ה"תוצאות" של הסקר
זויפו ככל הנראה. אף על פי כן, מקץ מספר חודשים נוצר לחץ לסילוק התלמידים
היהודים ועברתי לתיכון פרטי או יהודי שהתארגן בינתיים. תוך כשישה חודשים
יצאתי בדרכי ארצה. אין לי מושג מה התרחש בכל הנושא לגבי יהודים בכל מוסדות
החינוך שם. אני בטוח שלא היו שינויים מעודדים.
אני כן זוכר שהחלו מפיצים חוברות מפורטות, איך לנהוג בעיתות של התקפות אוויר.
היו בהן תמונות של מקלטים, מסיכות גז וכדומה. כבני נוער זה נראה עדיין רחוק.