לא אגדה - דוד רם

לא אגדה

הכשרות כערובה להיגיינה, ואולי קסמה להם האפשרות לשיחה בלשונם. היו כאלו

שהשאירו כסף על השולחן, אף שלא היו חייבים בכך. הם התנהגו בבתים בהם התארחו

כג'נטלמנים מושלמים. כנראה כוחו של הרגל ולאו דווקא יחס אישי מעודן.

הצבא הגרמני, באותם ימים היעיל ביותר באירופה ואולי בעולם, משנתבקש לעזור,

ידע לעשות זאת מהר. היה להם עניין בשקט ברומניה, בהיותם עסוקים מעל לראש

בפלישה הקרובה לברית המועצות.

בנייני האוניברסיטה בבוקרשט היו ערוכים סביב כיכר גדולה ופנויה מכול מבנה,

וכך יכלה לארח תחת כיפת השמיים אירועים המוניים כמו אסיפות תמיכה או מחאה.

באותה תקופה סטודנטים באירופה היו מובילים פוליטיים נמרצים. זכור לי סטודנט

יהודי בפוליטכניון בבוקרשט, שנעלם לנו יום אחד. לאחר מכן נודע לנו כי יצא

למלחמת ספרד של 93-6391, שם הצטרף לכוחות הרפובליקנים, שכידוע הובסו. איש

לא שמע ממנו יותר.

ובישראל, עלי בן צבי (בנו של יצחק, לימים נשיאה השני של מדינתנו) וחברו מתי

איפלנד (פלד), לימים אלוף בצה"ל, מכרו את שעוני בר המצווה שלהם והחלו לצעוד

ברצינות, כשמטרתם לחימה לצד כוחות הרפובליקה בספרד. הם נתפשו ליד הכינרת

והושבו לביתם בריאים, שלמים ומתוסכלים.

נחזור לכיכר האוניברסיטה בבוקרשט, שם נאספו כ-000,3 סטודנטים להפגנת

תמיכה במרד הליגיונרים (משמר הברזל). קיימת סברה כי הייתה זו יוזמה של ממשל

אנטונסקו החצי פשיסטי. כך או אחרת, הגרמנים העמידו טנקים ברחובות הצדדיים

הפונים לכיכר ופתחו באש. מי שנהרג נהרג, מי שנפצע נפצע, והשאר נמלטו. המרד

חוסל. אני לא הייתי שם כדי להעיד, אבל יש רגליים לדבר.

באשר לגרמנים, המהלך הנמרץ היה יותר מסביר. הם רצו שרומניה תהיה שותפה

ידידותית, כמו פרה שחולבים אותה מכל אוצרותיה. לא בועטת בדלי, בעוד הם

. מרחב המחייה המגיע לגרמניה

Lebensraum

יושבים ומתכננים יפה את הפלישה אל

במזרח, כי אלוהים עימם, כדבריהם.

קצין וג'נטלמן גרמני, יודע ללחוץ על ההדק ברגע הדרוש. כך חונך

Gott

mit

uns

ולמד היטב. כל מי שמפריע, לא יפריע יותר. יהיה זה רומני, יווני או גרמני, סתם אזרח

או סטודנט, ולא משנה מאיזה צד.

מן הימים הקשים של המרד זכרתי את הנערים הרצים ברחובנו עם נשק בידיהם, בעוד

כל מה שאני יכולתי לעשות זה להמתין בידיי הריקות ולחשוב. יבואו או לא יבואו?

אז גמלה בי ההחלטה. אני לא אמתין למלאכי שטן קטנים אלה. זכותי להגן על עצמי

ועל משפחתי. אני מוכרח לעשות דבר שישנה את מצב הכבשה הממתינה לגורלה. אני

אצא לדרכי.

כשאמרתי זאת לאבא הוא חייך רק בעיניו, חיוך קטן ומלא הבנה, ואמר:

- אל תדאג, אתה תצא.