לא אגדה - דוד רם

דוד רם

בחינם. סופר לנו כי בעלייה התלולה לביירות יש בין הפסים הרגילים פס נוסף, נמוך,

התואם לגלגל משונן המופעל מבטן הקטר כדי לסייע בעליה הקשה. כיוון שטרם

ראינו דבר מעין זה, היטנו ראשינו מעבר לחלון שבפרוזדור, וחיכינו לאחד העיקולים

לראות אם אמת הדבר. קרוננו היה לפני האחרון. לא ממש ראינו, אבל הקונדוקטור,

מנהל הרכבת, אישר לנו בצרפתית כי הגלגל המשונן קיים ופועל ללא תקלה. בקיצור,

חיפשנו מה לעשות.

באחת התחנות הרכבת עמדה, ועמדה ועמדה. כשחלף הזמן הסביר לשהות בתחנה,

ציפינו לשמוע מה אירע. שמא תקלה? ואז נשמעו מן הרציף יללות נוראות. רצנו לחלון,

וראינו שני ז'נדרמים צרפתים חמושים, אחד מהם מחזיק בימינו את שפמו העבות של

כפרי בלבוש ערבי, אולי בדואי, וחובט בתנופה נמרצת את פניו של האומלל אל ברכו

פעם ועוד פעם. אולי חיכה לרגע שהמסכן ישתתק. אכן, לבסוף הייללות פסקו. פניו

של הערבי היו מכוסות דם והוא נגרר אל מחוץ לתחנה. אולי לטיפול, אולי למאסר.

טוב, חשבנו, פה לא צרפת החופשית, פה שלטון וישי, הבוגדים משתפים פעולה עם

הנאצים. שאלתי את מנהל הרכבת מה קרה, מדוע הוכה כה קשה הערבי? הוא ענה

כלאחר יד: הוא גנב תרנגולת ברכבת.

בירות הייתה כבר אז עיר מודרנית, עיר אורות. חשמליות התרוצצו בעליזות, רחובות

רחבים יחסית, עיר ערה, תוססת וצבעונית. שליח הסוכנות היהודית המתין לנו בתחנת

הרכבת והוביל אותנו אל מלון ספלנדיד. קבוצת העלייה שלנו הייתה כבר בארץ. חברי

ואני קיבלנו חדר מרווח מאוד במלון המפואר. התרחצנו וירדנו לארוחת הערב. מלצר

הדור בחליפה הנחה אותנו אל שולחן לשניים. התיישבנו ומיד התייצבו לשמשנו

ארבעה מלצרים הדורים לא פחות. היינו ממש נבוכים. בטקס כזה עוד לא הורגלנו.

תהיתי מה אמורים לעשות ארבעה מלצרים סביב שני נערים. לאחר הארוחה, בה אכלנו

ואף שתינו איכשהו יין, הבנתי. הראשון ניגש אל שולחננו המיועד לפני האחרים, סקר

במבט מהיר את עריכת השולחן, וסימן בראשו לשאר להתקרב. השני פתח במיומנות

בקבוק יין, מזג לכוסו של חברי (שנראה אולי קצת יותר מבוגר) מעט יין והמתין

להסכמתו. חברי טעם בחרדה והנהן בראשו. נדרש לנו זמן לחשב את צעדינו, ואז

המלצר הזמין אותנו בתנועת יד לשתות. שלישי הגיש את המנה הראשונה והמרק. כל

אלו בטעם אירופאי מקובל. כבר ניחשתי את ההמשך. הרביעי היה ממונה על המנה

העיקרית והקינוח. את הקפה דחינו בנימוס. נראה לנו שעמדנו יפה במבחן ובמעמסה.

בבית למדנו נימוסי שולחן בסיסיים, אך לא בתנאי מלון בירותי מפואר.

בחדר, לפני שהלכנו לישון, אמרתי לחברי: "המלצר שרק סקר את השולחן לפני כולם,

היה המפקח והרזרבה, במקרה שאחד מן הארבעה ימעד". ישנו ככה ככה. בירכנו על

בוא השחר, ולאחר ארוחת בוקר קלה וחפוזה הובילה אותנו מונית מעבר לצוק ראש

הנקרה, אל הארץ המובטחת.

המראה מראש הצוק היה מרשים, מרגש, אך רצינו כבר להיות עם הקבוצה, לשמוע