לא אגדה - דוד רם

43 / 264

43 | לא אגדה
כשלוש יממות ברכבת דוהרת
והנה לפנינו ארץ אחרת.
הלחם שטוח, פרוס כמטפחת
ומין מרק בהיר מנגבים בצלחת.
משתאה, מהסס, עמדתי רחוק
לעיני לא האמנתי, הזית ירוק!
גברים בשמלות נועצים בי מבט
וז'נדרם גוער בם בלשון צרפת.
חאלב, עיירה דהויה, מצועפת אבק.
וגלויה ראשונה אל בית אבא שרחק.
. ככל הזכור לי, עיירה מאובקת שלא Alepo בסוריה עצרנו בחאלב המכונה בלע"ז
הבחנתי בה בבניינים ראויים. חאלב שימשה צומת של מסילות רכבת, ובה היה עלינו
להחליף את פסי הרכבת הרחבים עליהם הגענו בפסים צרים המובילים לבירות. לכולנו
הייתה כבודה רצינית, וכדי לא לעכב את כלל הקבוצה שלנו נשארנו אני ועוד נער
להשגיח על העברת המטען אל קרון משא שחנה על הפסים הצרים, ויחובר מאוחר
יותר אל הרכבת לבירות, לכשתגיע.
משנסתיימה משימתנו נותר לנו פנאי עד לרכבת שלנו. תרנו מעט את חאלב וגילינו
בה בית דואר. עם מספר פרוטות צרפתיות קנינו ושלחנו גלויה ראשונה הביתה.
בהגיע הרכבת המיועדת לבירות השגחנו על חיבור קרון המטען שלנו. מאושרים על
הגלויה ששלחנו עלינו לקרון מלא דמויות מגוונות: גבירות ואדונים בלבוש אירופי
בתאים סגורים נפרדים, וכן בדואים עם משפחות נרחבות, נשים מכוסות היטב,
ילדים מתרוצצים ללא הרף, חבילות מאולתרות קשורות בחבל ותרנגולות בשפע של
צבעים. מעין שטיחים מגולגלים, שעל פי הדרך בה אכלו מהם הבנו שזה לחמם. ברגע
שהתיישבו החלו מחלקים לחם וזיתים ירוקים, כמותם לא הכרנו.
אצלנו בבית הזיתים היו שחורים תמיד. זיתים יווניים. הם הציעו לנו להתכבד, ללא
מילים. חשבנו שאין להעליב את מכבדינו, נטלנו את שניתן, ותהינו איך נבלע את
המטעמים הלא מוכרים. אכלנו לאט, לועסים ולא בולעים, כמי שכפאו שד. כשזה
עבר את הושט נרגענו. אך מה עושים עם החרצנים? נתנו זכות קדימה למארחים. הם
פשוט העיפו אותם מעבר לחלון. סביר. אנחנו ברכבת, לא בתוך עיר. אלא שאני וחברי
לסעודה המאולצת היינו רחוקים מפתח החלון. לאחר שצברנו בכפנו מספר חרצנים,
היינו משלחים אחד אחד אל מתחת לספסל. מלוא החופן היה עשוי להרעיש. תושייה.
ככל שהתקרבנו לבירות החלו חולפים משני צידי הרכבת מידרונות ההרים המושלגים.
כשהרכבת הייתה שוהה באחת התחנות, היו שנחפזו לאסוף גושי שלג ככל שיכלו
לשאת בכפותיהם ושמחת הילדים גאתה. כולם ליקקו ואף שתו את המעדן שניתן