לא אגדה - דוד רם

לא אגדה

בלילה הראשון שטפתי את הכר בדמעות של ממש. ההרגשה של הניתוק מהבית פקדה

אותי כהתפרקות חסרת שליטה, שנחסמה עד אותו רגע. האם אזכה לראות אי פעם את

משפחתי? מהלך המלחמה גובר מיום ליום...

זה היה הבכי האחרון שלי, פרט לבכי לא פחות כבד ומתמשך שנים רבות אחר כך,

כשנפטר בעלה של לאה, אימה של גילה אשתי, בירושלים. לאה ובעלה ברוך, שני בני

אדם שחיו בבדידות, מצאו את עצמם מחייכים, טורחים יום יום ומקיימים בית חם.

שבץ לב לא צפוי המית את ברוך הצנוע והמסור, והכל אבד כהרף עין.

היו לילות בהם הדהדו רעמי ההפצצות של מטוסים איטלקיים על בתי הזיקוק במפרץ

חיפה. ראינו את הזרקורים הענקיים משוטטים בשמים לאתר אותם. אני זוכר, מרחוק,

מטוס גדול צונח בלהבות. ככלל האיטלקים לא גרמו נזקים כבדים. לבריטים הייתה

מערכת מגדלים לאורך כל קו החוף של המפרץ, ובעת התקפה אווירית היו פולטים

מסך עשן כבד שהפך לעננה סמיכה, להסוות את קו החוף עד צוק ראש הנקרה. מגדלים

אלה לא הוסרו על ידי מדינת ישראל במשך שנים רבות. אולי חששו שיזדקקו להם

שוב, ואולי מפני שלא היה פנאי וכסף לבזבז על כך כל עוד לא הפריעו לתוכניות

חדשות.

הפסוק הנדוש היום "הישראלים אוהבים עלייה אבל לא אוהבים את העולים" היה נכון

גם אז. איש לא אמר זאת ובוודאי שלא כתב. אבל בפועל היה זה תת זרם לא רוגש,

אבל מורגש. אך בעינינו זה היה דבר של מה בכך לעומת המאמצים שעשו אנשי

המושב המבורך הזה לקליטתנו ולחינוכנו, ובמיוחד מורינו ומחנכינו. החלטתנו הייתה

נחושה - להיקלט מהר וטוב בכל התחומים.

רצינו לפשוט את בגדי הגלות תרתי משמע, ולהפוך לצברים. היינו מתפארים בינינו

מי התקדם יותר בענפי המשק המעורב, שהיה אז עיקרון בבניית המושבים והקיבוצים,

לעומת משקי הפרדסנים במושבות הותיקות, משק של מונו-קולטורה, לאמור משק

הבנוי על ענף אחד בלבד. עבדנו בכל ענפי המשק: הרפת, גן הירק, הכרם, עצי הפרי,

שדות הדגן, חרישה, זריעה, קציר ודיש. גידול התירס עם תחרות בקצב הדילול

ההכרחי והדייש המפרך והמתיש במיוחד. אהבנו את הכל על אף הפרך. האמנו שיבוא

יום ונהיה מושבניקים, ורכישת מיומנות חקלאית הייתה שאיפה כנה ואמיתית. לא

התהדרנו בציונות, עשינו זאת. כן, חלמנו על הקמת מושב עובדים שלנו. היינו סקרנים

לקראת כל פרק "מתקדם".

כמעט לכולנו היה חינוך אירופאי ברמה של תיכון, רובנו טרם בגרות מפאת המלחמה.

מלבד השפה העברית ברמות לא אחידות, ידענו צרפתית, קצת מהלטינית השנואה,

ומעטים ידעו במידה זו או אחרת גרמנית, רוסית ואפילו מעט יידיש. חונכנו לנימוס

אירופאי לא מוגזם. אהבנו ספורט וערכנו תחרויות, דברים שלבני המושב הצעירים

לא היה הרבה פנאי להתמסר אליהם מכורח עבודת המשק היומיומית. לבנות הכפר

המתבגרות היינו תופעה חדשה, שעוררה עניין. בחורי הכפר לא ממש שמחו על כך.