48 / 264
דוד רם
|
48
ואבק השדה, שמעתי קולות רמים ובהולים.
- תגמור מהר ותתלבש. שריפה בשדה!
חצי מסובן נשטפתי והתנגבתי פחות או יותר, ומשכתי עלי בחופזה את בגדי העבודה
המיוזעים והמאובקים. הגרביים סרבו לשתף פעולה, אבל גברתי איכשהו עליהם, נעלי
העבודה, שרוכים משוך ולחצר. ברוך(בריס בפי חלק משכניו), ראש המשפחה, עמד
בחצר ומילא מים לתוך שתי חביות עמוסות על העגלה הרתומה כבר והניף ערימת
שקים ריקים ויבשים על לוח המושב עליו התיישבנו שנינו. דהרנו ממש והצטרפנו
לעמלים הזועמים, החובטים נמרצות בשולי השריפה המשתוללת. שדה החיטה
הבשלה, יפה וזהובה, שליד חורשת האקליפטוסים, עלה כקורבן. טבלנו את שקינו
בחביות המים וחבטנו באש בעיניים צרובות עשן. הייתה זו הדרך הישימה היחידה
אז לכיבוי שריפות שדה. פשוט בידיים, כפי שגם חלבו בידיים את הפרות לא מעט
שנים. אינני זוכר בדיוק, אך נראה לי שלכיבוי ממש נדרשו כשעתיים. קבוצות הגברים
והנערים התחלפו מדי פעם, לנשום מעט אוויר ולהחליף כוח. באותו יום פטרו אותנו
מלימודים, שנערכו ברגיל אחר הצהריים.
רכבת העמק עברה בשדות תבואה רבים לאורך מסלולה. עובדי הרכבת היו ערבים.
מוליך הקטר, לקראת עונת הקציר, היה בהזדמנות מתאימה משלח כף גחלים לוהטת
אל לב השדות הזהובים. המילה אינתיפאדה עוד לא הייתה בשימוש. זה קרה...
בימי השבוע, בשעה 00:51, ישבנו על ספסל הלימודים. מה למדנו? עברית, תנ"ך,
טבע, חקלאות, מולדת. למדנו עד שבע בערב. ואז, לאחר ארוחת ערב ב"בית", היינו
חופשיים לכל דבר, לפעילות יזומה על ידינו או על ידי מדריכים מאנשי הכפר, וכן
פגישות חברים וניסיונות חיזור קלים כלפיי נערות הכפר או נערותינו המעטות, ארבע
בלבד. בשעה שמונה בערב היינו מתכנסים, כמו רבים מאנשי הכפר, לשמיעת חדשות
במכשיר הרדיו היחיד ששכן ב"מרכז". הלוא הייתה מלחמת עולם.
חורשת האקליפטוס בוערת