

47
|
לא אגדה
ממשפחות המושב. אלא שסדר יומנו היה שונה מזה של שאר הילדים והנערים במושב.
ההשכמה שלנו הייתה בחמש וחצי בבוקר, כאשר המושבניק עצמו היה מתעורר ליום
עבודתו הארוך ללא שעות, על פי הצורך. הילדים והנערים היו הולכים לבית הספר.
בין המורים, שלא היו ממתיישבי המושב, היו דמויות כמו מנחם זהרוני, מורה לטבע
שהפך לאחת הדמויות הנודעות במקצועו. אנו, הנוער העולה, היינו עובדים עד השעה
21 בצהרים. והיה לנו פעמון מדויק: הצפירה של רכבת העמק האגדית, בתחנה של
כפר יהושע.
רכבת העמק הייתה מפורסמת בנסיעתה המתונה, נינוחה. בתחנות לא נחשבות לא
הייתה ממש עוצרת, כדי לעמוד איכשהו בלוח הזמנים. שם הייתה מאטה מהלכה,
כך שפרדסן זעיר היה מספיק להעמיס אל אחד מקרונות המשא הפתוחים שק גדוש
תפוזים, ובתנועה ספורטיבית מיומנת להעלות אף את עצמו ולהגיע לשוק של חיפה
לממש את פרי עמלו. ברגיל הוא לא היה נצרך לכרטיס נסיעה, כי הוא היה חלק בלתי
נפרד ממטענו. נוער העמק השובב הציע לקבוע שלטים בכול הקרונות האומרים "נא
לא לקטוף פרחים בשעת הנסיעה".
הצפירה הגואלת של הרכבת במחצית היום שימחה את ליבנו. נטשנו בהקלה את
כלי העבודה. היינו תלמידי תיכון מתבגרים, שעבודת כפיים לא הייתה בת בריתנו
הטבעית. ומזג האוויר, בייחוד בבוא החמסינים של האביב וימי הקיץ הלוהטים של
העמק, לא שובב את נפשנו.
זכור לי היטב, שפעם אחת הצפירה הגואלת של רכבת הצהריים לא הביאה גאולה,
אלא מאורע די טראומתי. בגמר העבודה הייתי במקלחת. עודי מתרענן מחום היום