לא אגדה - דוד רם

דוד רם

ניחרים. הים, שכידוע רגיל בכאלה, לא התרשם ולא שינה את טעמו. היה די רגוע.

אני אמנם לא הקאתי, אבל זה היה במחיר כאב ראש עז, מבקע גולגולת. מעשה גבורה

ראשון בצאתי לעצמאות.

הייתי רק נער באותה שנת תש"א

אך אוזני כבר קלטו בשורות של שואה.

ישבנו ספונים והגפנו הדלת

ובעיר, כבר ידענו, הונפה מאכלת.

קפצתי אגרוף, שן אחרוק בדממה

וידעתי, עיני לא תדע עוד תנומה.

מול עיניים דומעות של אימי ואבי

נטלתי הצרור ואצא לדרכי.

תשעה-עשר, מארס, עם רקיע אפור

ופניי חרדות מול הים השחור.

ומקץ יממה, כבר הרחק מן הגבול

מקבילה את פני זו העיר איסטנבול.

תרבושים וצריחים, סמטאות וכיפות

ובקלאווה נוטפת ועיניים כלות.

מקץ כיממה נגלו לעינינו, משני הצדדים, צריחיה וכיפותיה של איסטנבול. בעבר

המזרחי העיר נראתה יותר נרחבת, ככל שאני זוכר. היה זה מראה מפתיע ומסקרן.

המסע הימי הגיע לקיצו. קיבלנו מעט דמי כיס בכסף תורכי מידיהם של מנהלי המסע.

היו אלו שליחים מטעם עליית הנוער, מפעלה המבורך של הנרייטה סולד. למדנו ערכו

- גרוש.

Grush

, אשר בהמשכו בארץ ישראל (אך גם באירופה) נהגה

kurush

של

, ובעברית אופרה

Drei groshen opera

מחזהו הנודע ביותר של ברטולד ברכט נקרא

בגרוש.

לכורוש התורכי וכן לגרוש הארצישראלי של אותם הימים היה ערך לא מבוטל, לא כל

שכן לדלפונים כמונו. לאחר שלושה ימים בחסות עותומנית, שכעת הייתה ניטרלית

,Adana-

לאחר ששבעה ממאורעות מלחמת העולם הראשונה, הגענו לתחנת הרכבת ב

האחרונה לפני המעבר לסוריה, שהייתה אז בשלטון צרפת של וישי, הכנועה לכיבוש

הנאצי. מדריכינו יעצו לנו להיפטר מכל המטבעות התורכיים, כי מעבר לגבול לא

יהיה להם כל ערך. וכך השקענו את ההון האחרון שלנו בדברים של מה בכך.