30 / 264
דוד רם
|
30
על קצב קבוע, נושמים בהתאם, צעדים מתונים.להם נעלי הרים, אני בסנדלים. קיץ,
לא?! ריחות עצי המחט פותחים את הנשימה. האוויר הולך ומחריף עם הגובה וריחות
רעננים מצטרפים, אזוב במשטחים עבותים, רקבובית בניחוח של צינה. פרחים אין.
כוכב האלפים הידוע ביופיו וברכותו, כקטיפה לבנה נדירה, נמצא רק במקומות
המסוכנים ביותר, לרוב על פי תהומות שגבו לא מעט חיי אדם. לאחרונה נאסרה
קטיפתו בחוק. זה לא הרתיע את המשוגעים לדבר. אך מי שנתפס כשהוא עונד את
הפרח על דש הבגד כמדליה, כהוכחה כי קטף את נסיך האלפים, היה צפוי לקנס,
וכמובן להחרמת השכייה המפוארת.
מידי פעם, כאשר פיתול השביל איפשר לנו, הינו עוצרים ומביטים אל העיירה שהלכה
וקטנה לנגד עינינו, אך נידבה לנו כפיצוי את סביבתה בירוק עז, נהנים ומודדים את
שהספקנו לגמוא. מקץ כשלוש שעות עמדנו ברחבת הצלב. הוא היה ענק. הוא לא עצר
את נשמתי, ולא גרם לי לפעור את פי. הייתי מאובן. היה יום בהיר, והענק הזה נישא
ביוהרה מעל גיאיות, צוקים מרתיעים, תהומות ומרחבים אדירים, בירוק, צהוב וחום.
ואנחנו עומדים זה מול זה, הצלב ואני. קרבתי לאט ונגעתי בצלב בידי, לוודא שאני
לא חולם. ידי כמעט דבקה בו, מהקור. בגובה זה הרוחות הקפיאו אותו.
שני הנערים, להם לא הייתה זו הפעם הראשונה להגיע לכאן, כבר ישבו ליד מולך
הקאראימן להיטיב את ליבם לקראת המשך הדרך. הם הציעו לי פרוסת לחם.
- לא אקח, תודה. אני לא רעב, שיקרתי.
בבית לא יודעים שאני פה. צריך לרדת. קרעתי את עצמי מן המראה המשגע והתחלתי
לרדת. כל מטפס הרים יודע שלפחות בקטעים מסוימים הירידה קשה מן העלייה. היא
קצרה יותר בזמן, אך מחייבת שימת לב על כל צעד, שלא להתדרדר. בעלייה המדרון
כאילו מגיש לך את הקרקע להניח עליה את כף הרגל, בעוד שבירידה הרגל מושטת
למטה, מגששת למצוא את המקום הראוי לדרוך.
זכרתי יפה את המסלול. כאן עוקף סלע גדול, מעבר צר ואפל כמנהרה בין עצים
עבותים, שביל שחוק בסלע על פי תהום וכדומה. רציתי כבר להיות בבית, אך עם כל
הר הקאראימן, כ-003,2 מטר גובה