לא אגדה - דוד רם

32 / 264

דוד רם | 32
איך אכנס עכשיו הביתה? אם יש לי מזל ההורים נחים. מינחה טובה הורי היקרים.
ומה אם לא?
אולי מחפשים אותי... אולי פנו למשטרה...
אני אציץ בשקט, מפינת החלון האחורי. הם לא ישנים, כמובן. אמא צופה בחלון אל
שער הכניסה. אבא מהלך הלוך ושוב, כמו נפוליאון בזמן הכתבה, מביט בשעון הכיס
שלו ומניחו לא בכיסו, אלא על השולחן.
אני אכנס. על החיים ועל המוות.
! ער איז דו! (התכשיט! הוא פה!), צועקת אמא. ֱ - דער טכשיט
- מה קרה?! ממזר, איפה היית? שואל אבא,זועם אך מרסן עצמו.
- הייתי בצלב.
- איזה צלב בראשך. אתה יודע מה השעה? אני מציץ אל השעון של אבא על השולחן.
השעה היא שלוש ורבע אחר הצהריים.
- עכשיו אני יודע. לא היה לי שעון.
- על איזה צלב הוא מדבר? פונה אמא אל אבא.
- למעלה על הקאראימן, אני אומר.
- איך?! אבא ואמא שואלים סימולטנית.
- אני אספר לכם אחר כך. אני רעב.
לא לפרסום, אבא ערך לי מה שנקרא ביידיש "המישבירך" - בעברית – מי שברך,
והכוונה לנזיפת התראה לעתיד, בלווית אי אלו חבטות סימליות, אתם מבינים איפה.
בהזדמנות אחרת, ליד מפל ה"שואג". אמא, אבא, אחותי סילביה ואנוכי (עם מקל הטיולים).
מאחורינו דודתי ציפורה, הדוד משה וביתם קורנליה