לא אגדה - דוד רם

17 / 264

17 | לא אגדה
לא ידע בדיוק איך חותכים עגבנייה או מדיחים כוס קפה. היו גם היו לאבא כישורים
רבים וטובים, עליהם עוד אספר, אך מעמד הרעייה כמנהל כללי, פרט לפרנסה, היה
סטנדרט והיה מכובד.
כאמור אמא דאגה לחינוכנו הטוב. אף שאחותי ואני היינו ידועים בציבור כאשכנזים,
למדנו את ארבע שנותינו הראשונות בבית ספר ספרדי. איך הגענו לשם? חידת היגיון.
ידה של אמא רקחה זאת. א.היה זה בית ספר מצוין. ב. לימדו בו עברית בעגה ספרדית,
ב. +בה מדברים בארץ אבותינו עד היום. ג.עיין א
המורה לעברית היה שליח מארץ ישראל, והוא הקים את "גדוד דוברי עברית". בזמן
השיעור דיברנו רק עברית. בצילום קטן ומצהיב, שכבר אבד, מופיע "הגדוד" ומאחור,
בכתב ידו של המורה: "ליעקב דוד קטן מגדוד דוברי עברית". ולהאיר את עיני הקורא:
"קטן" הוא תרגום של "קליין", שם משפחתנו. הייתי תלמיד טוב, כי לא עלה על דעתי
לאכזב את אמא ולמנוע ממנה את הגאווה שבפרסי סוף השנה.
בחופשת הקיץ הארוכה, בהרים הנפלאים, אמא הייתה מושל יחיד. החל משכירת
הדירה המתאימה לטעמה, כולל המיקום בנוף, וכמובן לסדר היום השוטף. בתוך זה
הפינוקים המגיעים לנו "כחוק" לאחר עמל בית הספר, שהלימודים בו נמשכו תשעה
חודשים שאין להם סוף. הפינוקים כללו כל מה שעלה בדעתנו. מבחר אינסופי של
, וכן (שאף אחד Sibiu מוצרי חלב משובחים ומגוונים, נקניקים בעלי שם עולמי כמו
לא ישמע) מיטב מוצרי "דבר אחר". כל מה שהיה בריא.
אגב, גם בבוקרשט, בימי השנה השוטפים, אמא הייתה מאכילה אותנו מידי פעם מן
המטעמים הטמאים, כאשר אבא היה בעבודה. וכדי לא לפסול את כשרותם של כלי
הבית, היינו אוכלים את "זה" על נייר הפרגמנט שבו נקנו. אבא העלים עין מפעולות
מחתרתיות אלו, שהרי זה לא היה בתחום שליטתו, כמוסכם. אמא הייתה בטוחה שכך
נגדל מהר ונהיה בריאים. אפשר לומר שהיא די הצליחה בזאת, כמו בעוד הרבה דברים
שהיו מוטלים עליה מדרך הטבע. בנופש היו גם פינוקי קניות קטנות, דוגמת חולצות
רקומות מקוריות בעבודת יד, על פי המסורת הרומנית העממית המוכרת גם בעולם.
אבא היה מצטרף אלינו רק ב-1 באוגוסט לחודש ימים. עתה היה הוא מנהל הטיולים
בסביבה, המבורכת בנוף נפלא של הרים וארמונות קטנים ויותר גדולים, ובאוויר צלול כיין.
מארמונות הקיץ המלכותיים בהרי הקרפטים