לא אגדה - דוד רם

דוד רם

130

"הראל". בשנות ה-06', והוא כבר אלוף משנה, פעל איתי בגאנה להקמת כוח צבאי.

הוא שהה שם עם אשתו איילה ועם שלושת ילדיהם. בתאונה מוזרה, ללא התנגשות

ברכב כלשהו, נהרגה כל המשפחה פרט לבת הבכורה, שלומית עמיחי, שלימים הייתה,

ואפשר שעודנה, בכירה במשרד החינוך. לדעתי הלא מוסמכת, המצרים, שלא "אהבו"

את פעילותנו באפריקה, דאגו לארגון התאונה. הרוסים מומחים בתאונות מאורגנות,

והם כבר היו בקשרים הדוקים עם המצרים.

www

עתה, לאחר כיבוש ברייר ולווייניה, בעוד אנו צופים אל משטרת עיראק-סועידן,

התקבלה ידיעה ממטה החטיבה על תקיפה כבדה על כפר דרום. כפר דרום היה קיבוץ

קטן, אך יישוב לוחם נחוש מאוד, ששכן מול דיר אל בלח והיה בתחום האחריות של

גדודנו. תוך התייעצות עם מטה החטיבה, הוחלט לא לתקוף את המשטרה פן יהיה

צורך לתגבר את כפר דרום או לערוך פעולה באזור כדי לחלצם מן ההתקפה.

הייתה זו החלטה שהפתיעה, משום שהיינו בתנופת פעילות שפתחה למעשה את דרך

המלך לנגב, ועיראק-סועידן הייתה כעצם בגרוננו. היא הייתה עדיין לא מבוצרת

ובדיעבד נודע כי למעשה הייתה די ריקה ותוך יממה נתפסה בידי לוחמים ערבים.

לאורך כל מלחמת העצמאות גרמה לנו משטרה זו, שהייתה עתה בידי כוחות מצריים,

צרות צרורות בלשון המעטה. שתי התקפות של חטיבת גבעתי ושבע התקפות של

חטיבת הנגב לא יכלו לה. ביצוריה הלכו והתעצמו עם כל התקפה נוספת. היא גרמה

לנו אבידות רבות. מבצר זה נכבש רק ב-9 בנובמבר 9491 על ידי חטיבה 8 המשוריינת

בפיקודו של יצחק שדה, באור יום, בניגוד לכול ההתקפות שקדמו לה.

האם שגינו באותו יום, ב-31 במאי 8491, בכך שלא תקפנו את המשטרה כשאנו

בתנופה התקפית? לך תדע! אין לחימה נקייה מטעויות ומובן שלא עמדנו להפר

הוראת מטה.

בשנת 9491, כאשר כל הפלמ"ח בפיקודו של יגאל אלון מפקד חזית הדרום, היה בנגב,

צה"ל הגיע אל מתחמי אל עריש ואבו עגילה בסיני, וצבא מצרים היה חסום ומחוסל

טקטית ואסטרטגית. הדרג המדיני, בלחץ המעצמות, הורה לסגת, ולצבא מצרים הותר

לצאת את הארץ. למרבה הפלא, על נשקו. התעורר ויכוח נוקב בין המפקדים הבכירים

אם להישמע או לא להוראת הנסיגה. יגאל פסק: "אנו מדינה דמוקרטית וצבאה סר

למרות הדרג המדיני".

www

לאחר ביטול אפשרות התקיפה בעיראק-סועידן, נותרו שלושה כפרים קטנים אך

חמושים בתחום פעולתנו: סומסום, נאג'ד ובית טימה ששכנו מדרום מערב לברייר