לא אגדה - דוד רם

134 / 264

דוד רם | 134
- בצומת סעד.
- עכשיו!
- עכשיו, ברור!
שקשקתי.
- צא!
- אולי שייקח את הרובה האנטי טנקי, מעכב אותי לשנייה הסמג"ד, משה ברכמן
(לשניהם קראנו מוישה, להבדיל ממוישל'ה המ"מ, ידידי מכפר יהושע).
- אולי, אם נספיק. לך, תוציא את האנשים, לך! סוגר המג"ד עניין.
קפיצה אחת ארוכה ואני עם האנשים. ההפגזה שככה מעט, אבל הפגזה. אולי המצרים
הלכו לחטוף איזה פיתה עם זיתים, במשמרות. אנחנו, ילדי ההגנה פלמ"ח, עוד
לא ידענו טעם הפגזות. אחר כך טעמנו וגם אכלנו, אבל עכשיו, לך תוציא אותם
מהחפירות. אני קורא למ"מים בצעקות, אין קשר אחר.
"תשמעו אותי טוב. אנחנו הולכים לתפוס את צומת סעד. אחרי ההפגזה אולי המצרים
יבואו... אני ואתם יוצאים ראשונים מן השוחות, אחרת אף אחד לא ירים אפילו ראש.
אני רוצה כיתות, מחלקות מסודרות, כמו במסדר בוקר. לא בריצה. אף אחד שלא ירוץ.
בזריזות, אבל לא בריצה. אחרת נאבד שליטה. אנשים יברחו. מוישל'ה, אתה מחלקת
חוד, יהושע משמאל, פנחס מימין, מסע מאובטח רגיל. שתיים-שלוש מילים לחבר'ה
ותצעקו לי שאתם מוכנים".
מוישל'ה הוא המ"מ המועדף עליי בשדה. סייר טבעי, חלק מהקרקע. המ"ממים הלכו
לאנשיהם. עכשיו איך יוצאים? ההפגזה נמשכת, אולי קצת פחות, אבל הפופיק רועד.
פחד מוות.
המ"ממים צועקים, כולנו מחוץ לחפירות, הולכים מהר ויוצרים שורה עורפית
מתמשכת.
- לא לסטות מן השורה! מהר קדימה! לא לרוץ!
מישהו רץ עם לולב ענק אחרינו. הרובה האנטי טנקי. איפה אשים אותו עכשיו?
"תידבק כבר לאנשהו", אני מורה. הסוכריה האחרונה - אחד עם מכשיר קשר, מ.ק.02.
גם משהו.
- ללכת, ללכת! עוד מאה מטר אין פגזים!
השורות בסדר, רק הלולב שם מאחור. הם עוד לא יודעים איך הולכים עם זה. גם
אני עוד לא ניסיתי. אנחנו בחוץ. המשק המופגז מאחורינו, מעלה פטריות אבק ועשן
ואנחנו, בינתיים, כמו בטיול. אבל בבטן... קצת פרפרים. אפילו הספיטפאיירים עוד
לא מסתובבים בשמיים. עסוקים אולי במקום אחר, אני מקווה, שהרי אנו כמו חלומו
של כל מקלען במטוס קרב. כמעט עדר כבשים מסודר. עכשיו אני משנה מבנה. שתי
מחלקות קדימה, אחת מאחור איתי, שאוכל לתמרן.
אנחנו על המשלט, נגיד. בסך הכול קפל קרקע מעט גבוה משטח הצומת והכביש.