139 / 264
139
|
לא אגדה
בהיכנסי לחדרו של אורי זלאטין, המ"מ במשמר הנגב, שלפתי את המחסנית מן
האקדח. התיישבנו על מיטתו (כיסא לא היה) ודנו בבעיות ובצרכים של המחלקה
במהלך האימונים וכדומה. אורי סובב בידו והשתעשע באקדח המפואר שלי... ואז
רעם האקדח בעוצמה מפתיעה בשל החדר הקטן והסגור, וכדור ה-11 מילימטר חלף
ממנו ואליי מבלי לפגוע בי, חדר את המיטה עליה ישבנו, הגיע לרצפת הבטון והקיף
את מלוא החדר עד שהתעייף. לא הספקנו אפילו להיבהל. הכל היה הבזק של שניות.
חייכנו חיוך מעוות כשהבנו את שהתרחש. אורי לחץ על ההדק, אבל האקדח היה
משותק. בהיות המחסנית שלופה, הוא לא היסס לדרוך את הפטיש וללחוץ על ההדק
של האקדח ה"ריק". הכדור בקנה שמח לצאת לחופשי, והריע.
שמחה שילוני, מפקד "חיות הנגב", היה מבוגר מכולנו. שקט, קר רוח, חכם ושקול.
הוא גם שלט יפה באנגלית, דבר ממש חשוב באותם ימים. כאשר קיבלנו משוריינים
משופרים, צוידו בהם מלווי השיירות שלנו וה"חיות" קיבלו שלושה מהזן החדש, רבי
כוח מוטורי ובעלי עבירות שטח גבוהה. לא לטעות. כל המשוריינים בשלב הזה היו
"תוצרת בית" והם השתפרו כל הזמן.
חיות הנגב הוטלו תמיד למקומות של מצוקה קשה ולכל משימה מיוחדת, בה יחידה
קטנה יחסית יכולה הייתה להפתיע ולפגוע היטב, במיוחד בחסות הלילה. הם פעלו
בהצלחה נגד התחבורה הערבית, סיירו בדרכים קשות לעקיפת כפרים שחסמו את
דרכינו, וכפי שכבר הוזכר, הם אלה שחילצו את לוחמי יד מרדכי התשושים ואת
פצועיהם. הם גם עזרו בפינוי לוחמי כפר דרום, כאשר אי אפשר היה עוד להחזיק
במקום.
"חיות הנגב" סרו ישירות לפקודת מטה הגדוד והחטיבה. היה להם תפקיד מכריע
אורי זלאטין ידידי, שלא הצליח
לפגוע בי, באקדח שלי, מטווח אפס