143 / 264
143
|
לא אגדה
זו אש יעילה ורצינית. פעם קראנו לכך: אש לילה ערבית, אל השמיים, לעידוד עצמי.
אבל עתה היה בכל זאת צבא מצרי בשטח. ההרגשה הייתה שהיותנו בשטח ידועה
לאויב.
כינסתי את מפקדי המחלקות ופקדתי לבדוק שוב את היחידות ולהמשיך להתקדם לפי
התוכנית, במשנה זהירות.
ואז התברר שהחבלנים - אינם.
הכיצד?! הלא הם צעדו איתנו כול הדרך. עצרתי את הסיירים והסברתי להם את
הסיבה. החלטנו לחפש את החבלנים. מאחור, משמאל, מימין, ואין. לאחר שבזבזנו זמן
רב בחיפוש נמצאו נושאי חומר הנפץ כ-002 מטר מאחורי הפלוגה, בערוץ, ללא קצין
החבלה. הוא בכלל היה איתנו בסריקות. צריך להבין, בלילה, מרחק של 002 מטר הוא
מקום אחר לגמרי, זה אי שם לא ידוע. נושאי חומר הנפץ היו כנראה טירונים ששמעו
אש חיה לראשונה. ואפשר שנרדמו!
השעה הייתה כבר אחרי אחת וחצי, ועוד נותרה בפנינו כברת דרך לא קטנה אל המטרה.
את ההפתעה ההכרחית איבדנו. אמרתי למ"מים שגם אם נצליח, לאור הנתונים עכשיו,
אור היום ימצא אותנו חשופים לתקיפה אווירית ואחרת, מטרה ברורה ובטוחה עבור
המצרים, כשהשמיים לרשותם. אנחנו ניסוג לגברעם.
עם אור ראשון הגענו לגברעם עייפים, חורקים שן, מתוסכלים, מרים. טעם של
כישלון. בגדוד, ובחטיבה בוודאי, לא חלקו לי כבוד על הפשיטה שלא הייתה, אך
תחושתי הייתה, ולא הייתי יחיד שהרגיש כך, כי הצלתי חיים. יתרה מכך, לו היינו
נתקעים בגשר דייר-סנייד בלי יכולת לבצע ולסגת כנדרש, לא הייתה בידי הגדוד או
החטיבה אפשרות להחיש כוח חילוץ רציני.
www
בתחום ניסיונותינו להציק ולפגוע בצבא המצרי, אני זוכר את שמוליק, אפסנאי
הפלוגה שלי, עכשיו אפסנאי הגדוד, עולה לפרימוס, מטוסנו הקליל, מצויד בפצצות
תוצרת בית מאחד הקיבוצים, ומשמש כ"מטילן" מעל עזה לאור היום. הטייס היה
לדעתי עזר ויצמן. עקבנו בחרדה אחר טיסתם המסוכנת מעל למטרות. פצפוצי עננות
עשן לבן מתותחים נגד מטוסים ליוו אותם ללא הרף. ה"פצצות" היו עשויות צינורות
שלושה צול (אינץ') מלאות בחומר נפץ, עם סוג של מרעום שמעולם לא ראיתי. לשם
הטלה הולמת הולחמה ידית פשוטה. כשהם חזרו בשלום מן "ההפצצה", פשוט לא
האמנו למראה עינינו.
עדיין לא הייתה אצלנו "הנדסה קרבית" כמקובל בצבא סדיר, אבל כאשר התמנה
חיים בר לב לקצין המבצעים של חטיבת הנגב, נקראתי למלא את תפקיד קצין החבלה
במטה החטיבה. בכורח הפיזור במרחבים הגדולים ומיעוט האמצעים שליוו אותנו זמן