146 / 264
דוד רם
|
146
משפחתו בתל אביב, לה נודע מסענו לעיר הקודש. מבן דודי יעקב ממשק עיינות
קיבלנו שק תפוחי אדמה, העמסנו גם כמה שקי קמח ואינני זוכר בדיוק מה עוד. הייתה
עמנו כבודה ראויה, וכך היינו בין הראשונים שערכנו נסיעה חצי אזרחית בדרך בורמה
המפורסמת. בתחילה עצרו אותנו, שהרי לא היינו בתפקיד רשמי. הצגתי את רישיון
האקדח שלי, עם תמונה, ראו את הכבודה, אמרנו: "לברנארד ג'וזף", ועלינו. הדרך עוד
לא הייתה ממש דרך ודחפורים הרעישו והעלו אבק סביב, אבל לשם כך המציאו את
הג'יפ, לא? הייתה חוויה, אין מה לדבר.
אצל לאה התקבלנו כמלאכי עליון. העיר לא הייתה פתוחה עדיין ובהפתעה נעימה
התקבלנו אצל משפחת ג'וזף. השר לא היה בבית, הוא עובד. המקרר בבית השר ריק.
את שאר המטען הפקדנו בידי לאה ושכניה והכול חולק יפה.
ברשותכם, הרואים שורות אלה, אספר עוד חוויה של אותו מעמד. הציעו לי, בעלותי
מן הנגב הנצור, אחרי הדרך הלא קלה והמאובקת, להתרחץ. שמחתי ונכנסתי לחדר
האמבטיה שהיה משותף למספר שכנים. המים לא היו רבים, אך דיים כדי רחצה
בימי מלחמה בירושלים. יצאתי מהאמבטיה רענן. בגדים להחלפה לא היו, אבל זה
היה עניין משני. אכלנו משהו והתכוננו לצאת בחזרה לתל אביב. רק אז נודע לי,
כי בחוויית הרחצה המרעננת חיסלתי, מבלי דעת, את מלאי המים של מספר שכנים
שנשמר באמבטיה המבורכת. נבוך ומתחטא ביקשתי את סליחת כל הנפגעים. אמרתי
לגילה: "אנחנו חייבים לצאת מיד, כבר מאוחר".
www
בשבוע האחרון של החופשה, במחנה סארפנד, התאכסנתי במחיצתו של מג"ד
הגדוד הראשון של הפלמ"ח, איתיאל עמיחי, מי שהכיר וקידם אותי בכל המקצועות
שהדרכתי, ובכל תפקידי הפיקוד. הוא שיתף אותי בכל ישיבות מטה גדודו המתכונן
לקרבות עשרת הימים ב"מבצע דני" (על שם דני מס, שנפל בראש מחלקת הל"ה).
מפקדי הפלוגות בגדודו של איתי (כך קראנו לו) היו יצחק חופי (חקה), פנחס (סיכו)
זוסמן ואיתמר גולן, שניספה מאוחר יותר כאשר באימון צניחה נתפס מצנחו בזנב
המטוס וכל הניסיונות לשחררו בטלטולי המטוס או בהנחתה אל הים עלו בתוהו.
בימים שנותרו לחופשתי הכרתי שם כמה אמצעים חדשים, תוצרת הארץ, בתחום
החבלה. זה עזר לי, כי לקראת חידוש הקרבות גם חטיבת הנגב עמדה לקבל כלים
חדשים לשדרוג יכולת הפעולה שלה. אורגנה שיירה קטנה ובה מספר זחל"מים (שריון
קל על שרשראות) חדשים, מספר טנקי הוצ'קיס צרפתיים ממלחמת העולם השנייה,
וכן תותח קל, שש ליטראות, שנועד ללחימה נגד טנקים.
צריך להגיד ביושר, ההוצ'קיס היו צעצועים שעבר זמנם. בהיתקלם בבליטת סלע
קטנה היו ממהרים להתהפך על צדם כדי לנוח. אבל היה קל להחזירם למוטב בשל
משקלם הקל. ערכם היה קצת יותר מלא כלום.