126 / 264
דוד רם
|
126
כיבוש ברייר
עם התקרב יום עזיבת הבריטים את הארץ, ב-51 במאי 8491, היה די צפוי, שאם
תוכרז מדינת ישראל, ואפילו אם לא, היא תותקף מיד על ידי כל המדינות הסובבות
את גבולות המנדט הבריטי. לפיכך היה כורח, טקטי ואסטרטגי, לכבוש שטחים או
להרחיק כל יישוב ערבי העלול לשמש עורף עוין או כיס התנגדות במרחבים בהם כבר
הייתה לנו שליטה קיומית סבירה בכול הארץ.
במקרים רבים המשמעות של “להרחיק יישוב" הייתה גירוש כל תושביו. הדרוזים,
לאחר כישלון התקפתם בגזרת רמת יוחנן, שם פעל לטענתם גדוד דרוזי-סורי ביסודו,
שיתפו פעולה. פרט לטעויות, דבר העשוי לקרות בכל לחימה, נפגעו יהודים ודרוזים
בודדים, וגם זה רק במקרה אחד. היו כפרים שלא נדרשו לפנות את בתיהם, היו כפרים
שננטשו אך הורשו לשוב, אף שלפני כן שימש המקום כמטה לצבאות החצי-סדירים,
שלחמו נגדנו היטב.
בימי "המערב הפרוע" כפי שכיניתי אותם, היה מצבנו, לפחות בתחילה, נחות בהרבה,
במיוחד בנגב. לא יכולנו לשאת נשק בגלוי ביום מפאת אפשרות ההחרמה בידי
האנגלים, בעוד הערבים יכלו לשאת נשק ללא הפרעה. דבר זה הכריע התנגשויות
לרעתנו, בלשון המעטה, במספר מקרים ברורים. היו מקרים בהם, בלחץ המוסדות
שלנו, הנשק הוחזר. פעם אחת הנשק הוחזר בכוח, על ידי לוחמינו.
בתקופה הנזכרת כאן, לא הערבים ולא אנחנו לא חשבו על אחזקת שבויים. וכי למי
היה, במצב המתואר, כסף, פנאי וכוח אדם למחנות שבוים, שלא לדבר על הקצאת
נשק לשמירת המחנות?
www
מטה הפלוגה שלי התמקם בקיבוץ דורות. בין דורות לקיבוץ גבים שכן כפר ערבי
קטן, הוג', שלאורך שנים התקיים שיתוף פעולה מבורך בין תושביו לבין המתיישבים
היהודים, ממנו נהנו שני הצדדים. לא אחת שבתי לדורות בלילה ממטה הגדוד בניר
עם דרך הכפר הוג', כשאני נוהג בעצמי בקומנדקר פתוח ולידי גילה חברתי, רעייתי
לעתיד ואם ילדינו. בחגורתי היה אקדח הקולט ורימון יד, שהיו נחוצים מאוד בדרך
אך מיותרים בתוך הכפר הקטן.
היה חורף מבורך ב-84'. לו שקעתי בבוץ בכפר הוג', אנשיו היו מחלצים אותי בידיהם.
בשל שיתוף הפעולה עם המתיישבים היהודים, ארבעה מוכתרים של הכפר נרצחו
בעזה לאורך השנים.
ערב הפלישה המצרית הצפויה, הסברנו להם שאין אנו חוששים לפעולה עוינת מצדם,
אך הכפר עלול לשמש, אף כנגד רצונם, לצרכי מודיעין ואף תקיפה נגדנו. בלי
התלהבות, אך בהחלט בהבנה, הם עברו לעזה. נקל לשער את קבלת הפנים לה זכו שם.