121 / 264
121
|
לא אגדה
האו"ם, הפורום הבינלאומי שהיה אז בעל סמכות יחסית, בשוני ברור מימים אלה בהם
יש חלוקת קולות אוטומטית ידועה מראש בהתאם לאינטרסים של מדינות או גושי
מדינות, החליט ברוב קולות על שתי מדינות: יהודית וערבית. כפי שאפשר לראות,
הייתה זו חלוקה מפותלת לפיה רק רצון כן של שני הצדדים לחיות יחדיו באותה
חלקת אלוהים זעירה, יאפשר לתת לה "חיים". נהריה, למשל, הייתה במדינה הערבית,
וכך גם באר שבע. רוב הנגב השומם מאוד היה שלנו. ירושלים הייתה אמורה להיות
בינלאומית.
אנחנו היינו מאושרים. ידענו שיהיה כורח במאבק, אך המתנו לראות מה ילד יום.
למחרת ההחלטה ההיסטורית, לוחמים ערביים בלתי סדירים תקפו באש את התחבורה
העברית לירושלים, ובהמשך בכל מקום בארץ ככל שיכלו. מדינות ערב כולן הצביעו
נגד ההחלטה.
שום פורום לא ראה במאבק המתחולל "מלחמת אזרחים". הלוחמים משני הצדדים היו
חסרי אזרחות. וגם שאר התושבים הבלתי לוחמים, בני כל הדתות. הייתה זו תמונה
מיוחדת, סוג של "מערב פרוע" מקורי למדי. פורמלית, היו כולם עדיין אזרחים שווי
תוכנית החלוקה של האו"ם כפי שנתקבלה בהצבעה ב-כ"ט בנובמבר 7491
דן לנר, מפקד הגדוד הראשון
בקרבות משמר העמק ומלכיה