

דוד רם
|
120
והולכות עקב פיזורן ביישובים, בתפקידים המרובים. אולי ניקח אתנו את ה"וויקרס"
(מכונת ירייה אנגלית). לא פשוט. זה הבן יחיד בכל הנגב.
- הוואדי עולה על גדותיו. את הפעולה לא נוכל בשום אופן לבצע. חומר הנפץ שיש
לנו רגיש לרטיבות. הוא לא משובח. בארץ החבר'ה כבר מבצעים פעולות, ורק אצלנו
אלף ואחת סיבות לא לבצע. הערבים טרם הוכו והם מוסיפים להכות בנו. כוחנו מועט.
מעט אנשים יגעים, מעט נשק ומעט תחמושת. היחידות פרושות על מרחבים והן
כושלות מעומס. על כך נוסף מצב התזונה, שהוא בכי רע. מחסור במים במקומות
רבים. צריך לחדול מהפרטיזניות ולארגן יחידות מסודרות.
מיומנו של המ"פ דוד קליין-רם
אינני זוכר בדיוק מתי כתבתי את רשמיי אלה. הם נראים בעיני היום תמימים ונלהבים,
כאילו אני היחיד הדואג לנגב. אך הם לא הזויים לחלוטין. אני משער שהיה זה בעת
הניתוק המוחלט של הנגב, וזכורים לי ימים, כשבועיים, בהם הוקצו שתי פרוסות לחם
ליום ומעט מים, וכמובן ששכחנו מהי מקלחת לזמן מה.
האח הגדול לוטש עיניים
באפריל 84' שפר מזלם של יהודי ארץ ישראל. עדיין לא הרמנו את אפנו כישראלים,
שכן חודש מארס לפניו היה חודש קריטי. למעשה ניתן לומר חודש גורלי לשני
הצדדים. יש הרואים כך את כל הלחימה עד ה-51 במאי 8491, יום עזיבת הבריטים
את פלשתינה ותקיפת "הישות הציונית", או בפי הערבים "ממשלת תל-אביב", על
ידי שש מדינות ערביות בפועל: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק, מצרים וסודן, ולהלכה גם
תימן וסעודיה בתמיכה כספית או סמלית.
את מה שהתרחש עד לפלישת מדינות ערב יש הרואים כמעין מלחמת אזרחים. לדעתי
אין לקבל הגדרה זו מכל וכל. הכוחות המקומיים, הבלתי סדירים, החל מחוליות
וכנופיות מזדמנות או מאורגנות, ועד להסתערויות ספונטניות של המונים, הקרויות
פאזעה, קיבלו בשלבים מוקדמים של המאבק חיזוק ותמיכה מאסיביים של צבאות
הצלה למיניהם המצוידים בתותחי שדה, עליהם, אותה עת, אפילו לא חלמנו.
ידוע צבאו של קאוגג'י, המאורגן ומצויד היטב, שכמעט הצליח במשימותיו. הוא
קיווה להגיע לחיפה בזמן סביר, כאשר תקף בעוצמה רבה את קיבוץ משמר העמק
ונהדף שם, במאמץ אדיר של אנשי המשק והגדוד הראשון של הפלמ"ח. יצחק שדה,
דן לנר ושייק'ה גביש היו מפקדי הבלימה ומחולליה. קאוגג'י הנ"ל פיקד והוביל
התקפות רבות כמעט בכל גזרות לחימה, דוגמת קרבות סג'רה בגליל התחתון.