לא אגדה - דוד רם

172 / 264

דוד רם | 172
חורבה, עקב בצד אגודל. כבר די חם. אפילו מימייה לא לקחתי. אני סורק ומתקדם
בעיקוף המקום ממנו נמלטה החוגלה. קריאת עורב ארוכה ומכוערת מאיימת על איזה
ה קטן, אני רואה נער כבן ֶ ר ֲ ע ַ יריב. ממשיך הלאה לאט לאט. חמישה צעדים ממני, במ
21, 41 אולי, לבוש במשהו הדומה למדים מהוהים, יחף, בידיו משהו הנראה ככלי ירי
מאולתר. יש לו ציצת שפם. הוא נער ערבי.
"ענדאק!" (עצור, עמוד במקומך), אני צועק אליו בערבית עם הרובה מכוון. "ערפא
אידק!" (הרם ידך).
הוא מופתע וזורק את הכלי המשונה שבידיו. הכלי מתפרק לשניים. אני מנמיך את
הרובה.
- מה לאק הון? (מה לך כאן?).
- בידי אכל (אני רוצה אוכל/לאכול).
- פי אכל הון? (יש כאן אוכל?).
- אל עספור (הציפור).
- מן אוען אינתה? (מנין אתה?).
- מן הון (מכאן).
- אוען אבוק? (היכן אביך?).
- ר'זה. (עזה).
- מן ר'זה משי? (מעזה ברגל?).
הנער מהנהן.
- "לרוץ אתה יודע?", פתאום אני בעברית. "תערך עיבראני"? (אתה יודע עברית?).
- בס, שויה (רק מעט).
- טייב. הון כולו ח'ראב, ח'טיר (כאן הכול חרב, מסוכן). "רוך על בית, בסורע! (לך
הביתה, מהר).
- שוקראן (תודה). נשא רגליו ונעלם.
- אני צמא. אולי נלך לבריכה עם נדב. כדורעף? אולי, אפשר עוד להספיק.